ישנן לא מעט בדיחות על רגשות מעורבים. למשל: מהי דוגמא טובה לרגשות מעורבים? לראות את חמותך עפה מראש הצוק במכונית החדשה שלך. ודוגמא נוספת: פיני מתגרה באשתו ואומר לה: "בחיים לא תוכלי לומר לי משהו שיגרום לי לרגשות מעורבים!". "באמת?", עונה אשתו של פיני בלעג, "אז תדע לך שמבין כל החבר'ה שלך במילואים, לך יש את הכי גדול...". ומדוע נזכרתי בבדיחות על רגשות מעורבים? משום שהספר "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", מאת יונס יונסון, הוא בדיחה ארוכה שגרמה לי לרגשות מעורבים.
אלן קרלסון הוא ישיש בן מאה אשר כוחו במותניו. למרות שלעתים הוא מחפש את המוות, נראה כי המוות שכח אותו. כאשר עומדים לחגוג לו יומולדת מאה בבית האבות (ובגיל כזה הנרות עולים יותר מהעוגה), מחליט קלרסון לחמוק דרך החלון, ובכך פותח הרפתקה מטורפת, סהרורית, מטורללת, לא סבירה ובדרך כלל מצחיקה. הרומן שזור משתי סדרות פרקים המתחברות בסופו לאותה נקודת זמן. באחת מהן מתוארות הרפתקאותיו של קרלסון, המסתבך עם חבורת פושעים ועם המשטרה בו זמנית (או שמא הם מסתבכים איתו). סדרת הפרקים השנייה מגוללת את סיפור חייו הארוך מאד של קרלסון טרם שחמק מן החלון, ומסתבר שהוא נפגש עם שועי עולם (פרנקו, סטאלין, צ'רצ'יל, קים איל סונג, אחיו של איינשטיין [הפיסיקאי הגאון, לא הזמר הגאון], to name a few) ואף השפיע לא אחת על מהלכן של ההיסטוריה והפוליטיקה; וכל זאת למרות, ואולי דווקא בגלל, שההיסטוריה והפוליטיקה מעניינות את קרלסון פחות מקליפת השום.
אישיותו (אם אפשר לקרוא לזה כך) של קרלסון הזכירה לי משפט אומלל מתוך ההספד של עזר וייצמן ז"ל ליצחק רבין ז"ל: "יחסרו לי אותן השעות שישבנו לבד, אכלנו כמה דברים, שתינו כמה דברים טובים...", כי, בעצם, שום דבר אינו מעניין את קרלסון למעט ארוחות טובות ואיזה כוסית (או חמש או עשר) של משקה חריף בשביל לדפוק ת'ראש. כל השאר – מהפיכות, פצצות אטום, שריפות ענק, גוויות בכל מיני מצבי צבירה – כל אלו הינן הסחות דעת מיותרות בלבד.
