כשהמורה חנה נכנסה לכיתה הייתי בת 12, כיתה ז'. ממבט ראשון הבנתי שהיא קורצה מחומר אחר. היא היתה צעירה, אנרגטית והיו לה רעיונות שסחפו את כולנו. מיד היא התחילה להכין אותנו לתיכון. אחת הדרכים היתה לשלוח אותנו שוב ושוב לספריה העירונית לחקור בספרים. אחד הנושאים שליווה אותנו היה - ארגונים ומחתרות לפני קום המדינה. ביקרנו בבית הקברות בו קבורים אנשי "השומר" הסמוך לאריה השואג, "פוצצנו" את מלון "המלך דויד", קראנו קטעים נבחרים מ"ילקוט הכזבים", ושרנו בחרדת קודש את "חיילים אלמונים הננו בלי מדים וסביבנו אימה וצלמוות". אבל שיא המחקר הלימודי, מבחינתי, היתה מחתרת ניל"י – "נצח ישראל לא ישקר". הספור המדהים של קומץ אנשים בתקופה בלתי אפשרית תחת שלטון התורכים בארץ, אשר מצליחים להתרומם ולראות תמונה נרחבת יותר – אופק חדש – האנגלים. כתוצאה מכך לעשות מעשה תוך כדי סיכון עצמי וסיכון משפחתי. כל זה מלווה בספור אהבה בלתי אפשרי אף הוא בין שרה, אחותה רבקה ו... אבשלום. וכמו כל ספר טוב האנשים האלה מקריבים את עצמם והמטרה מושגת במחיר כבד.

אינני מצליחה לזכור אם את הספר המדהים של דבורה עומר "שרה גיבורת ניל"י" קראתי לפני כן או בעקבות הלימוד. הספר שהקים לתחיה את הספור הנפלא על הנפשות הפועלות בו. על שרה המתחתנת בעל כורחה ועוברת לתורכיה לחיות עם בעלה, על המכתבים שנשלחים מהארץ ובחזרה כאשר המידע האמתי נכתב מתחת לבולים כדי שעיני הצנזור התורכי לא יראו אותם. את הנסיעה שלה לארץ חזרה וחשיפתה לשואת הארמנים ועל הזוועות שבוצעו בהם, כמו חשיפתי שלי לחורבן עולמו של העם הארמני.

הספור רק הלך ותפס מקום חשוב בחיי עם גילוי קבר אבשלום במדבר סיני בעקבות מלחמת ששת הימים. הספור של התמר שגדל על קברו והספור שהילך בין הבדואים על קברו של היהודי שצימח שוב ושוב דקל מגלעינים שהיו בתיקו.


בהיותי סטודנטית עבדתי בריכוז קן של תנועת המושבים בכפר שלי. מחנה הקיץ באותה שנה היה בחוות הניסיונות בעתלית. שיאו של המחנה שעסק ב"ניל"י" היה יציאה מתחנת הניסיונות לכיוון הים בלילה. שיחזור של אותן פגישות בין חברי המחתרת לשליחים שיצאו מהאנייה האנגלית שעברה אל מול חופי עתלית בציפייה למידע החשוב על התורכים שנאסף על ידי חברי המחתרת.

לימים קיבל האיש שלי עבודה באזור חיפה. שנתיים גרנו על הכרמל. אחר כך עברנו לבית פרטי קרוב לים בעתלית. כן העיירה המנומנמת הזאת שמצויה שמאלה לכביש החוף ומסומנת כבר מרחוק על ידי שדרת דקלי הוושינגטוניה. אי אפשר לפספס אותם גבוהים ונישאים. דקים ועטרת צמרתם עומדת בכל רוח. טור של דקלים שמסמנים את הדרך מחוות הניסיונות של עתלית לחוף הים הנפלא שנתפס תחילה על ידי האנגלים שבנו שם את מחנה המעפילים ואחר כך על ידי חיל הים שקבע בחוף את מחנהו. כן, אותו טור כפול של דקלים שרק מחלף עתלית יכול לו וקטע את רצף העצים.

"אות מאבשלום" הוא נדבך נוסך ברומן שלי עם ספורה של נילי"י. נאוה מקמל-עתיר כתבה ספר שהוא ספורה של מחתרת נילי מחד וסיפורה של המשפחה המורחבת שהובילה את כל המהלך, תוך כדי חשיפת דמותו המופלאה והמורכבת של אבשלום. "האדם הוא תבנית נוף ילדותו" – אבשלום לא היה יכול להיות אחר ממה שהוא גדל להיות ומעשיו הם פועל יוצא של משפחתו, גידולו, חינוכו והמטרה שלאורה חי ובשלה מצא את מותו.

שנים, למרות שידעתי ש"ניל"י" היא חלק מההיסטוריה שלנו, ליוותה אותי תחושה עמוקה שלא יתכן שהספור הזה הוא אמתי. יש בו את כל היסודות של ספור טוב שרק סופר מוכשר יכול לחבר לכדי רומן נהדר. רק שהבן שלי היה בכיתה ד' וליוויתי את כתתו לטיול שנתי בזיכרון יעקב. רק שם בבית אהרונסון, בין חדרו של אהרון לכלי הבית והשטיחים בין הקרש העץ הרופף שאחריו הוחבא האקדח לבין שמלתה של שרה התלויה באמבטיה, שם הכל קרם עור וגידים. שם הבנתי, אולי בפעם הראשונה, שכל זה באמת היה. באמת היתה משפחה מיוחדת במינה שעשתה מעשים גדולים מהחיים שהקימו עליהם את כל בני המושבה. באמת היו אנשים, שהקריבו הכל למען מטרה שהאמינו בה בכל מאודם ושלמו עד האחרון שביניהם בחייהם.