קראתי את הספר לפני שנים רבות מאוד. הייתי ילדה, אפילו לא בחטיבת ביניים. הספר הזה השפיע רבות על תפיסת השואה שלי. פריסטר אפשר לי לקבל, בזכות הכנות המרשימה שלו, את זוית הראיה שלא הכל בעל צד אחד רגשני וקורבני/גיבור שיש לרבים על ניצולי השואה ומלחמת העולם השנייה. פריסטר הוא לא האיש השורד, הוא אמן חיים. לפחות כך הוא רוצה להציג עצמו באוטוביוגרפיה שלו. פריסטר יודע לכתוב, הוא מרגש, מסקרן, אמן הסיפור הכתוב. הספר מומלץ בחום לכל מי שרוצה לקרוא סיפור חיים מרתק בתנאי חיים קיצוניים המראה כי אפשר לחיות, להיות אדם, בכל מצב ולאורך חיים שלמים. ולאדם יש יותר מצד אחד, רבדים שונים שאם אנחנו מסוגלים לקבל בעצמנו, נדע לקבל את סיפורו בכבוד והערכה.

אחד הספרים הכבדים של גרוסמן אך מיוחד במינו. למי שמתעניין בדור שני לשואה, ולכל מי שסיפורי התבגרות מעניינים אותו זה ספר חשוב.

קראתי את הספר לפני שנים רבות מאוד. הייתי ילדה, אפילו לא בחטיבת ביניים. הספר הזה השפיע רבות על תפיסת השואה שלי. פריסטר אפשר לי לקבל, בזכות הכנות המרשימה שלו, את זוית הראיה שלא הכל בעל צד אחד רגשני וקורבני/גיבור שיש לרבים על ניצולי השואה ומלחמת העולם השנייה. פריסטר הוא לא האיש השורד, הוא אמן חיים. לפחות כך הוא רוצה להציג עצמו באוטוביוגרפיה שלו. פריסטר יודע לכתוב, הוא מרגש, מסקרן, אמן הסיפור הכתוב. הספר מומלץ בחום לכל מי שרוצה לקרוא סיפור חיים מרתק בתנאי חיים קיצוניים המראה כי אפשר לחיות, להיות אדם, בכל מצב ולאורך חיים שלמים. ולאדם יש יותר מצד אחד, רבדים שונים שאם אנחנו מסוגלים לקבל בעצמנו, נדע לקבל את סיפורו בכבוד והערכה.

קראתי את הספר לפני שנים רבות מאוד. הייתי ילדה, אפילו לא בחטיבת ביניים. הספר הזה השפיע רבות על תפיסת השואה שלי. פריסטר אפשר לי לקבל, בזכות הכנות המרשימה שלו, את זוית הראיה שלא הכל בעל צד אחד רגשני וקורבני/גיבור שיש לרבים על ניצולי השואה ומלחמת העולם השנייה. פריסטר הוא לא האיש השורד, הוא אמן חיים. לפחות כך הוא רוצה להציג עצמו באוטוביוגרפיה שלו. פריסטר יודע לכתוב, הוא מרגש, מסקרן, אמן הסיפור הכתוב. הספר מומלץ בחום לכל מי שרוצה לקרוא סיפור חיים מרתק בתנאי חיים קיצוניים המראה כי אפשר לחיות, להיות אדם, בכל מצב ולאורך חיים שלמים. ולאדם יש יותר מצד אחד, רבדים שונים שאם אנחנו מסוגלים לקבל בעצמנו, נדע לקבל את סיפורו בכבוד והערכה.

האי של ארתורו יהיה בעיניי אחד ספרי ההתבגרות הטובים ביותר שנכתבו. היות ועוד לא קראתי את כולם, אני עוד לא מכתירה אותו כטוב ביותר. האי המבודד, הדמויות המעטות, הדלילות החיצונית כביכול במידע, מאפשרים למורנטה להגיע לנבכי נשמתו של ארתורו. היא מנתקת אותו מהשפעות חיצוניות ועושה בו ניסוי, לראות כיצד יתבגר, מה יעשה? והוא עושה והוא חי והוא גדל לאדם בעל דעות, יכולות, וכל כך הרבה מודעות. גדולתו של הספר, בעיניי, נעוצה בכך שהיא עושה את ההפשטה בשבילנו, הקוראים. המטרה היא לאפשר לקורא להתרכז בעיקר, בנשמתו של ילד שגדל, והתהליך שהיא מעבירה אותו הוא תהליך שבו כל אחד ואחת מאיתנו יכול למצוא את עצמו ולגלות כמה התחושות, השאלות, הבילבול ודרכי החשיבה השונות, הן כל כך דומות ולכן הספר כל כך קסום. מורנטה מעניקה לקורא, מראה אישית אל שלב ההתבגרות הראשוני והאישי. שאפו.

ככל הנראה אהיה בדעת מיעוט... "התפסן" נחשב לספר חשוב, אבל אצלי הוא יושב בקטגורית הסיוט. קראתי אותו בעברית ובאנגלית במקביל (עצה טובה לחיזוק השפה). סבלתי כל רגע, בשתי הגירסאות. הולדן הוא ילד מפונק, מעצבן ודי דפוק. כביכול מוחה כנגד חברה מסוימת, ורואה עצמו כטוב יותר, אך בפועל הוא אינו טוב יותר. הביקורת האין סופית שלו היא כמובן כנגד כל מה שלא מצליח לו בצורה טבעית, ומהלל - רגע הוא לא מהלל כלום. הוא שונא את כולם. וזו הבעיה, אין עלילה, אין קונפליקט ויתרה מכך גם אין תהליך שעובר על הנער. הוא נשאר יציב בדמותו לכל אורך הספר. במציאות אנו יודעים שהאדם הוא מורכב יותר, ישנם שלבי תודעה שונים וישנה תנועה. סלינג'ר כביכול ממציא שפה חדשה, אך השימוש בה לא מרשים אותי היות והוא לא הלך רחוק עם הרעיון. התוצאיה היא שהדמות שלו לא רלוונטית ברבדים רבים. יסלחו לי המהללים, אך הספר הזה קרוב יותר לסרטי אמריקן פאי לדורותיהם אשר מראים עד כמה ישנם אנשים נבובים בעולם, אך קולפילד ששונא את הנבובים האלה, הוא הוא אחד מהם. לדעתי זה ספר טוב לאנשים שלא אוהבים לקרוא הרבה.