נצחיה•לפני 12 שניםזה עיקר הרעיון.תרה לא מובלת על ידי היגיון אלא על ידי רגשות. בגלל זה היא מלאה חרטות כל הזמן, כי הראש שלה תופס את משמעות המעשה הרבה אחרי שהוא נעשה. ואכן היא גיבורה שקשה להזדהות איתה.על הביקורת של לימי על תרה מאת צרויה שלו
לממתוקה•לפני 12 שניםאני קוראת את הספר עכשיו ומסכימה עם כל מילה שלך.על הביקורת של לימי על צילה מאת יהודית קציר
לי יניני•לפני 12 שניםתודה אני מאוד אהבתי את הספר.ויקטוריה כותבת יפה על הביקורת של לימי על הריקוד של סוניה מאת ויקטוריה היסלופ
אכחתול•לפני 13 שניםעובדותהיי לימי הייתי נזהר להכניס בביקורת על הספר את המילה "עובדות", כל הספר הנו שטות אחת גמורה לא היה ולא נברא...על הביקורת של לימי על אחוזת דג'אני מאת אלון חילו
מה שצריך לקרותאורלי קראוס-ויינראהבתי מאוד את דיוקן הונגרי והתרוממות, ואני קוראת גם ספרים "רוחניים" אך כאן יש יותר מידי צירופי מקריים ועניינים שנראים לא הגיוניים ולכן לא אמינים. באיזהו שלב איבדתי עניין. בעיני אורלי סופרת טובה , אך זה לא מהספרים החזקים שלה
תרה צרויה שלוהעלילה עצמה מעניינת אך יותר מידי פירוטים ותיאורים , ספר שחיכיתי שייגמר כבר, מצד אחד לא רציתי לעזוב כי סקרן אותי מה עולה בגורלה של אלה , אך מצד שני הדרך לסוף היתה לי לא קלה...,גם היה לי קשה להזדהות עם אלה הגיבורה . לא מצאתי שום הגיון בתהפוכות הלב שלה, למרות שהלב לא אמור להיות הגיוני .. עדיין לא הבנתי את משחקי הרגשי שלה וההתנהגות הילדותית והמאוד לא בוגרת. מזל שעודד יותר יציב .
צילהיהודית קציריהודית קציר היא אחת הסופרות האהובות עלי ("למאטיס יש את השמש בבטן", ו"הנה אני מתחילה" הם בין הספרים היפים והמרגשים ביותר שנכתבו לדעתי ). הסיפור של צילה כשלעצמו הוא מעניין, גם האירועים ההיסטוריים על רקע הסיפור האישי והאנשים המפורסמים ולא מפורסמים שמשולבים בו - מצאתי עניין בכל אלה.צילה עצמה היא אישה שבהחלט יכולה להחזיק ספר עם כל מה שעברה בחייה יוצאי הדופן. הכתיבה לעומת זאת קצת בלבלה אותי כי יש קפיצות אחורה וקדימה בזמן ולעיתים מצאתי את עצמי מתקשה לעקוב. אני שמחה בשביל הסופרת על הפרוייקט הגדול הזה בו היא מנציחה את משפחתה בצורה כזאת ומשתפת את הקוראים בקורות המשפחה- הרווח הוא שלנו . מחכה לספר הבא שלה..
צילהיהודית קציריהודית קציר היא אחת הסופרות האהובות עלי ("למאטיס יש את השמש בבטן", ו"הנה אני מתחילה" הם בין הספרים היפים והמרגשים ביותר שנכתבו לדעתי ). הסיפור של צילה כשלעצמו הוא מעניין, גם האירועים ההיסטוריים על רקע הסיפור האישי והאנשים המפורסמים ולא מפורסמים שמשולבים בו - מצאתי עניין בכל אלה.צילה עצמה היא אישה שבהחלט יכולה להחזיק ספר עם כל מה שעברה בחייה יוצאי הדופן. הכתיבה לעומת זאת קצת בלבלה אותי כי יש קפיצות אחורה וקדימה בזמן ולעיתים מצאתי את עצמי מתקשה לעקוב. אני שמחה בשביל הסופרת על הפרוייקט הגדול הזה בו היא מנציחה את משפחתה בצורה כזאת ומשתפת את הקוראים בקורות המשפחה- הרווח הוא שלנו . מחכה לספר הבא שלה..
הריקוד של סוניהויקטוריה היסלופכמו ספריה האחרים בה לומדים קצת היסטוריה- כרתים סלוניקי - כאן למדתי רבות על מלחמת האזרחים האכזרית בספרד (לא ידעתי שהיתה כל כך אכזרית ולא ידעתי שנמשכה זמן רב כל כך), דרך הסיפור של אמא של סוניה. גם ההיסטוריה מעניינת וגם הסיפור מעניין . יתכן וחוטים מקשרים השאיר עלי יותר רושם , אבל גם כאן הסיפור היה קולח ומותח ומעורר חשק ללכת ולבקר בעיר שעליה מסופר. אני אוהבת את הכתיבה של ויקטוריה היסלופ וכנראה שאקרא גם את ספריה הבאים
הריקוד של סוניהויקטוריה היסלופכמו ספריה האחרים בה לומדים קצת היסטוריה- כרתים סלוניקי - כאן למדתי רבות על מלחמת האזרחים האכזרית בספרד (לא ידעתי שהיתה כל כך אכזרית ולא ידעתי שנמשכה זמן רב כל כך), דרך הסיפור של אמא של סוניה. גם ההיסטוריה מעניינת וגם הסיפור מעניין . יתכן וחוטים מקשרים השאיר עלי יותר רושם , אבל גם כאן הסיפור היה קולח ומותח ומעורר חשק ללכת ולבקר בעיר שעליה מסופר. אני אוהבת את הכתיבה של ויקטוריה היסלופ וכנראה שאקרא גם את ספריה הבאים
האנאלפביתית שידעה לספוריונס יונסון0כל מי שאהב את ספרו הקודם של המחבר (הזקן בן המאה...) יאהב מאוד גם את הספר הזה. זהו ספר מקסים ומשעשע.כל משפט בו הוא תענוג לקריאה- מלא הומור, אירוניה, לעג או ביקורת. העלילה מופרכת, מלאת פרטים אמיתיים ומומצאים על תקופות שונות בהסטוריה, הזויה, דמיונית לחלוטין ורבת תהפוכות. בהתאם- גם כל הדמויות הן מוזרות וחד מימדיות. הדמויות מתוארות כמטורללות וטיפשות (ולעיתים גם רעות) שסופן יהיה רע, או כמטורללות וחכמות שיזכו לבסוף בצדק, קידום וחיי רווחה. לא יכולתי להניח את הספר מהיד, מרוב שהוא הקסים וריתק אותי. הוא מעביר היטב את הזמן, לא מדכא ולא מעורר הרהורים וכמובן שנשכח כמעט מיד בתום קריאתו.
איז'ה מיהאושרת קוטלר0ספר כמו בורקיטס טעים טעים וכשנגגמר נשאר טעם של עוד. ככה עם הספר הזה.סיפור מופלא על שלש נשים יפות, חזקות ומצליחות כנגד כל הסיכויים להתגבר על שברון לב שהותירו בעלים בוגדניים ואנוכיים. הסבתא בקה שאיתה מתחיל הסיפור דמות מופלאה של נשים של פעם שלא בחלו בשום עבודה העיקר שיהיה אוכל על השולחן לילדים.אשה שהיה לה הכל אבל ויתרה והלכה אחר ליבה אותו לב שהכריע אותה בגיל צעיר והשאיר חמישה יתומים. הבת גאולה ספגה גם בגידה אבל לה היתה קריירה אליה התמסרה. הנכדה המוסיקלית נראית דמות שברירית שככל שמתקדמת העלילה היא מתפתחת יפה ובעזרת המוסיקה מתגברת על הבגידה. הרקע של הספר הוא טרום הקמת המדינה כאשר יפו ותל אביב במיוחד שכונת פלורנטין בימי הזוהר שלה (וברוך השם בשנים האחרונות צעירים רבים הולכים לגור בה שוב)מתוארות ככפר קטן ונחמד בה חיים בליל של עדות ובהם חשיפה לעדה המופלאה והצנועה יהדות בולגריה דרך מאכליה, תרבותה ומנהגיה ביפו ובבולגריה עם הצצונת לחיי הצוענים שם. הסבא הבוגדן ממשיך בחייו למרות כל התהפוכות שעבר התעלמות מצד ילדיו, ירידה מנכסיו גלמוד וערירי וזה בעצם מעין עונש ונקמה על התנהגותו כלפי משפחתו. אהבתי.
כשניטשה בכהארווין ד' יאלום0כשניטשה בכה, לא נותרתי אדיש. טיפול שלם עברנו, אני והניטשה שבי; אני והדוקטור ברוייר שלי. הבכי שלנו, היה מטהר, מזכך. בכי של שינוי פנימי קל ועמוק. בכי שמשמח יותר מכל צחוק. הקריאה בספרו של הפסיכולוג החריף הזה, היא סוג של טיפול. אלא שבשונה מטיפול רגיל, הסורק את כל הנפש ומאבחן את מקורותיה, כאן היה זה טיפול לחלק מאוד מסוים בתוכי - לניטשה שבי. לאינטלקנט המופרע, שקורא תיגר על כל שאר החלקים. החלק האמיתי, שלא מרפה לעולם, לחלק שסולח לי על כל פשעי אך ממש לא מאפשר לי להתהדר בהם. במהלך הטיפול - הקריאה, ישבתי עם עיפרון ונייר מכתבים. לאורך כל הדרך, רשמתי לעצמי משפטים עמוקים שאסור לעבור עליהם בשמיעה שטחית. משפטים שאקח עמי לאחר שחוויית הטיפול תסתיים ואני אמצא את עצמי מבקש מהספרנית ספר אחר. הדהים אותי להתעמק אינטלקטואלית בחולשותיו של ניטשה -הגדול והפרטי שלי - בהתאהבות של בנערה המצודדת האוחזת בשוט, ובעיקר בנסיון ההתכחשות הפנימי. אותו מקום צר, של הגירויים והדחף, הלוחמים באינטלקט הצרוף, לא קל הוא להליכה. אלא שארוין יאלום, כדרכו בספריו, לא מתעצל, הוא מבקש בדיוק את המקום הזה. הריאלי. הכל כך מוכר ומייאש. כמה התרשמתי מהערתו האחרונה של יאלום, המעמידה את הפרטים ההיסטוריים על מקומם. כמו אומרת לקורא, ניטשה האמיתי ותולדותיו, זהו סיפור אחר לגמרי. אנחנו - המראיין והמראויין המטופל - רק נשתמש בניטשה כמודל חיצוני, ונעשה 'העברה' אל הניטשה שבתוכינו. וזה רק מקצת מהתחושות שחשתי כשניטשה בכה. ואתם, אם עוד לא קראתם, אל תחששו מהבכי. זה הדבר הכי טוב שיקרה לניטשה שלכם.
