יש משפט כזה בהקשר של רופאים: "שלא נזדקק להם". אבל כשתזדקקו להם - הייתם רוצים להגיע לרופא.ה כמו ד"ר גליה אושרי. היא רופאה המטולוגית אשר עובדת עם חולים אונקולוגים. מדי יום היא מקבלת בחדרה אשר בבית החולים (הירושלמי, אני מנחשת, אם כי לא מצוין מפורשות) חולים אשר באים למעקב, והיא זו שעומדת עם המאכלת הדמיונית, ובינה לבינה הרי היא יודעת מי לחיים ומי הלאה. אבל כלפי חוליה תמיד היא עם הפנים אליהם, תמיד מילה טובה בפיה, תמיד תפנה את תשומת ליבם לחצי הכוס המלאה, וגם כשתפרוש להם איזה עתיד לפניהם, אף פעם הוא לא יהיה בהגזמה. הבטחות שווא שאולי לא יתממשו. כזו היא דוקטור אושרי, נעה על שני העולמות.
תמיד היא יודעת לראות ולחפש את האדם מעבר למחלה, לפני שהפך להיות עוד נתון בסטטיסטיקה היבשה. היא תלמד על חייהם, היא מכירה את בני משפחתם, והיא לא תהסס לקחת ילד קטן, אשר התלווה לביקורת עם סבתו, וזו הובהלה לטיפול נמרץ - אל אחותה כדי שישחק עם אחייניה. כי לפני תואר הדוקטור היא קודם כל לב גדול. וגם כשחלק ממטופליה מתים, הם ממשיכים לרדוף אותה גם במותם. וגם אותם היא מחבקת.
היא מנהלת מערכת יחסים עם רופא העובד איתה באותה המחלקה, ד"ר ענר, אלמן מטופל בשתי ילדות קטנות.
ואז מגיע למחלקה מטופל חדש, בחור צעיר שהיה צריך להיות עסוק בתכנון הטיול הגדול המסורתי, ולא להתאשפז לשבועות ארוכים ולחכות להשתלת מח עצם. אבל בזה ד"ר אושרי מורגלת. מה שזעזע את עולמה היה אביו של המטופל. הוא הצליח לגרום ללב שלה לחרוג מתנועתו הרגילה ולהחליף קצב.
אומנם מערכת היחסים שלה עם הדוקטור די יציבה, אך היא לא מאוזנת. הוא רוצה ממנה הרבה יותר ממה שהיא מוכנה לתת. וחוסר האיזון הזה, שיצר סדקים, בדיוק לסדקים האלו הצליח להיכנס אב המטופל.
אין כתיבה כמו כתיבתה של מירה מגן היודעת לכתוב כל כך יפה על כור ההיתוך הישראלי. היא יודעת לתפוס את כל הקצוות, אבל אף פעם לא מהקצה, מהחלק המחודד. תמיד זה יהיה מהאמצע, מהחלק הרך, המיטיב. תמיד היא תאיר את גיבוריה באור רך וחומל. ומה שעוד אני כל כך אוהבת אצלה, ובכל ספר מחדש, אלו הגיבורים שלה. הם יכולים להיות כל אחת ואחד שכולנו מכירים, מהחיים שלנו עצמנו. ואם יש גיבורים שהולכים איתי לאורך שנות הקריאה שלי, אני יכולה להגיד שגיבוריה של מגן צועדים מקדימה.
בחירת המילים שלה, ההדבקה שלהן אחת לשנייה, כמו אבני חן היוצרות שרשרת מרהיבה, למשל כמו הציטוט הזה:
"מה כל כך קשה לי להגיד 'אני אוהבת אותך', מילים נכונות לשעתן, בסך הכל הצהרת אהבה שחוקה שמזינה אלפי סצנות בספרות בקולנוע ובחיים ואיש לא דורש ממנה שתעמוד במבחן האמת והזמן". (עמ' 41)
ועוד הרבה פסקאות שאהבתי להתעכב עליהן, כמו תמיד בספריה של מגן.
אין מתאים מהספר הנפלא הזה לפנק בו את עצמכם לחג, ובטח ובטח כמתנה למי שאוהבים.
זה בדיוק מסוג הספרים שאני מקנאה במי שעדיין לא קרא אותו.
