#
זה אחד מאסופֵי הספסל, ספרו הראשון של הסופר שאני קוראת. אחרי שני ספרים (לא של הסופר) שנטשתי בזה אחר זה, הנחתי שאותו לא אנטוש (הנחה נכונה מהסיבות הלא נכונות).
כגילוי נאות צריך לומר שאני לא מכירה את ירושלים, שהיא הסביבה העירונית העיקרית המתוארת בספר. הפעמים המעטות שאני מגיעה לירושלים הם לצורכי עבודה ובסוף היום אני מאושרת לראות את השלטים הירוקים האלה שמציינים את הדרך לתל-אביב. איכשהו יש לי תמיד הרגשה, שאולי לא אמצא את הדרך ואהיה נדונה לשיטוט אינסופי בכבישי העיר וברחובותיה, המלאים אנשים חמורי-סבר וזועפים.
המספר את הסיפור הוא במאי של סרטים דוקומנטריים, מעורה היטב בברנז'ה של אנשי עיתונות וטלוויזייה. בתחילת הסיפור שלו הוא משתתף בלווייה של סופר מפורסם, שנקבר בבית קברות נוצרי בעמק רפאים. הסופר הז"ל הזה אמנם נקבר אך נשאר איתנו לאורך כל הספר. הוא רב מוניטין ומעניין חוקרי-ספרות בפרטי עבודתו וחייו.
הסיפור מתגלגל דרך רכילויות וסיפורים קטנים על אנשים, המון ניים דרופינג של סופרים, של אירועים, של מקומות ושל רחובות, של מאכלים ושל, נו, רכילות. העולם אותו מתאר באר הוא העולם הספרותי – שאין לי שום היכרות או עניין בו. סביבו רוחש עוד עולם של אנשים החגים סביב הסופרים הנמצאים במרכז, כביכול. מתעניינים בהם ובחייהם, חיים מהם ומסיפוריהם. ברור שסופר יהיה מצוי בעולם הזה, שלא כמו מי שאינו סופר. אבל כמו תיאוריו את ירושלים – שאינם אומרים הרבה למי שאינו מכיר אותה, כמוני, כך גם תיאוריו את עולם הספרות שגרמו לי לניכור ולאדישות לסיפור עצמו.
בניגוד לקוראים אחרים לא התמוגגתי מהשפה. היא בהחלט יפה אבל שפה אינה יכולה לעמוד, לדעתי, בפני עצמה. היא כלי לתקשורת. באר כותב המון דיאלוגים (שחלקם הופכים למונולוגים...) בין דמויותיו, בשפה שאנשים פשוט לא מדברים בה. וכל דמויותיו – שרובן ככולן שטוחות, כי הן רק כלי להעברת המסרים של הסופר – מדברות באותה שפה, שהיא קצת מן המקורות, קצת פתגמים, קצת אידיש, קצת לא יודעת מה. הרגשתי שהשפה בספר מתגנדרת, מתייפייפת ולא אמינה.
