טוב, אני מתוודה : אמנם סיימתי את קריאתו כבר אתמול, אבל 'לקחתי לעצמי' את הלילה לחשיבה ולהירהור נוסף על הספר החובט הזה, שאליו הגעתי לגמרי במקרה (נכנסתי לרכב בדיוק ברגע שאברי גלעד המליץ עליו בגל"צ באזניו של ג'קי לוי) ושאותו גמעתי ממש בכלום זמן. וזה משהו בנפח של ספרי דוסטויבסקי, שלא תטעו. ואיך עבר הלילה ? אל תשאלו...
אז ככה, כדי להבהיר כבר בהתחלה : קראתי אי-אילו ספרים טובים בשנה האחרונה, אבל כמו שבחיי המקצועיים למדתי להבחין בין מלון "חמישה כוכבים" ובין מלון "חמישה כוכבים" (בישראל המלונות מגדירים בד"כ את עצמם, שלא כמו בחול' ששם העניין ממוסד יותר, לפחות באירופה ובצפון אמריקה), כך קרה לי גם עם הספר של פאלאדה, שהוא -איך לומר בעדינות ותוך ניסיון שלא למחזר סופרלטיבים ?- ספר שאוחז בך כמו צל שיש לו נפח, מעסיק אותך, חופר לך, מכאיב לך - ואתה לא יכול לברוח... צריך לומר בכנות - חוויה מזוכיסטית הייתה לקרוא את הספר הזה. ואיך הוא טווה את העלילה שלו, פאלאדה, כמו גרסה מקאברית לסרטים של טרנטינו... פה מספר על משפחה זאת וזאת בברלין, שם עובר למשפחה ההיא וההיא מהפרברים, פתאום קופץ לפרק שכותרתו "בינתיים בכפר" והכל מתחבר בסופו של דבר באיזשהו אופן. אין, אין מילים... לא התיישן במיל ולא משעמם לשנייה.
ואיך כל הסו-קולד "עקרונות הסיפור המושלם" האלה, מתמוססים לנגד עיניך, אינם תקפים עוד, ניתן להשליכם לפח - לאור המקרה דנן לפחות; למשל - הקונצנזוס הידוע לגבי 'הסוף הנסתר' : מי האמין שפרוזה בלשית (או כמו-בלשית... לא נעים...) יכולה לרתק בעוד סופה ידוע ? והנה, פה הסוף מוכר וברור, לא רק בשל ידיעותינו המוקדמות וגם לא עקב הספוליירים הפזורים הפעם משני צידי הכריכה, בהקדמה ובנספחים; זו האווירה, האווירה של הספר היא שמבהירה לך תוך שלושה עמודים שזה לא ייגמר בטוב הסיפור הזה; שכל הדמויות שזה הרגע הכרנו, יהפכו בקרוב לבובות עינויים בידיהם המיומנות של קלגסי הגסטפו וכל נפלאות חייהם ומעשיהם הטובים (והפחות טובים) ונשמת אפם ייטחנו עד מהרה לאפר ואבק...
