לא פעם מצאתי את עצמי במהלך הקריאה בשעות הלילה המאוחרות צוחק בקולי קולות ונהנה מעוד סטואציה הזויה ובלתי אפשרית שדון קיחוטה הצליח להכנס אליו.
חלומות, אשליות, בדיונות, תעתועים, תמימות, ובעצם כל תכונות הילדות שאנחנו מאבדים במהלך הדרך, מופיעות אצל דון קיחוטה ,האביר בן דמות היגון, ביתר שאת.
כמובן שאת פרס האוסקר בקטגוריית שחקן המשנה לא ניתן שלא להעניק לסנשו פאנסה העוזר הנאמן. אחד הדמויות המשעשעות, והשנונות שניכתבו אי פעם, לעניות דעתי.
הכרך השני נכתב כ10 שנים אחרי ובו הגיבור דון קיחוטה וסנשו פאנשו מודעים להיותם סלב ששמם נישא למרחוק וכך למרות שהדמויות מציאותיות ועמוקות יותר, עדיין מצליחים השניים לסחוף אחריהם את הקורא למיטב ההרפתקאות כיד הדימיון.
ולחשוב שהרומאן נכתב לפני יותר מ400 שנה! תודה לך סרוואנטס.

מומלץ ביותר

הנושא המרכזי בספר הענק הזה הוא המחשבה.
בעוד בחטא ועונשו מתמקד דוסטוייבסקי בפשע הפיזי שאדם יכול לבצע ובהשלכות שלו, כאן ההתמקדות היא שונה לחלוטין, בפשע המחשבה.
רצח אב אחד, ארבעה בנים, חשודים.
אבל אל תטעו, זה לא ספר מתח. לכולנו ברור בשלב די מוקדם בסיפור מי ביצע את הפשע פיזית. אבל מה עם ביצוע הפשע הזה מחשבתית? האם לא כל ארבעת הבנים אשמים בו? לכל אחד מהארבעה היו סיבות לייחל למות האב.
כשקוראים קצת על חייו של דוסטוייבסקי לא קשה להבין מאיפה בא הרעיון לספר, גם לא קשה להבין מדוע זו יצירתו האחרונה.
גם פיודור הצעיר "התברך" באב נרגן, קשה וקמצן, שהדבר האחרון שהעניק לילד היה חום ואהבה.
פיודור הצעיר חטא לבטח לא מעט במחשבותיו על אביו, ואין ספק שחש אשם כאשר האב נרצח ע"י צמיתיו שלו, למרות שלא היה לו שום קשר למותו.
את ההתקף האפילפטי הראשון חווה דוסטוייבסקי בעת שנודע לו על הירצחו של אביו.
כך, נולד הספר הגדול הזה, והדמויות שבו, ארבעת האחים, הם כמובן ארבעה צדדים באישיותו של דוסטוייבסקי:
הספקן הגאוותן (שהיה), המאמין הגדול (שנהיה), המהמר האימפולסיבי (אך הישר ביסודו), והאפילפטי (מזה סבל בשארית חייו, וגם בנו הקטן אליושה נפטר ממחלת האפילפסיה-גם ממותו הספר מושפע מאוד).
לכל אחד מהם היו סיבות לרצות במותו של האב, אך האם רק אחד מהם אשם? רק זה שביצע את הפשע הזה פיזית? מה עם שלושת האחרים שחטאו לא פעם בפשע הזה מחשבתית? האם זה לא נחשב?
כולנו מכירים את הביטוי, העיקר הכוונה, ובכן, אם הכוונה רעה אין זה מוציא גם את שלושת האחרים אשמים?