בתם סוז התגוררה בבית. חיה חיים נוחים, כתבה על אופנה, אוכל וליייף סטייל ברשתות החברתיות. בעיקר חשבה על עצמה ובילתה עם בן זוגה: אטיקוס-באטי. לעומתה דייזי למדה ועבדה במוזיאון נחשב במילאנו שבאיטליה, והתגוררה עם לוקה החבר שלה כשש שנים. הפער בין דייזי ולוקה, אילץ את דייזי לעזוב התא הזוגי ולשוב לכפר הולדתה. עם כל כאבי הפרידה של דייזי, מריגולד הייתה מאושרת ונהנתה מהאיחוד המשפחתי.
בתוך כל קפסולת המתיקות הזו קורה משהו... אימן של סוז ודייזי בעלת הזיכרון החד והצלול מתחילה לשכוח... היא שוכחת את התיק בכנסייה, לא שולחת חבילות שהייתה אמורה לשלוח, לא זוכרת היכן חנתה עם המכונית, אפילו שוכחת להגיע למדידות שמלת החופה של בתה. בהתחלה היא מסתירה את בעייתה וניגשת לרופא מבלי שאף אחד מבני המשפחה ידע. היא מתחילה להטיל ספק בעצמה ומתחילה לכתוב את מטלותיה בפנקס, אבל כשמריגולד שוכחת איפה היא הניחה את הפנקס אז זו כבר בעיה!
אט אט המשפחה מתחילה להבין שמריגולד במצוקה ובני המשפחה מוצאים את עצמם מטפלים במריגולד.
כיצד דניס התמודד עם המחלה של מריגולד?
איך נאן והבנות: סוז ודייזי קיבלו את המצב החדש ונרתמו לסייע?
איזה שינוי עברו הדמויות?
כיצד מחלתה של מריגולד השפיעה על כל אחת מהדמויות?
כיצד אנשי הכפר קיבלו את השיני?
אהבתי את הדמויות ואת הכתיבה הרגישה ובגובה העיניים, על נושא כל כך קשה, ועל אחת כמה וכמה לבני המשפחה המטפלים במטופל.
ליבי היה עם המשפחה ובמיוחד עם דניס, הבעל התומך שפתאום ראה לנגד עיניו איך מריגולד אהבת חייו, משתנה ותאי מוחה נושרים כל יום.
אי אפשר להתעלם מדמותה של נאן וחוש ההומור שלה. נאן הצליחה מעת לעת להעלות חיוך על שפתיי ולהוריד עומס מהעלילה.
ספר מקסים ומכמיר לב על מארג משפחתי, עם דמויות שנכנסות ללב, ולמרות מורכבות הנושא יש בו גם אופטימיות ותקווה.
בסוף הספר סנטה מונטיפיורי כותבת כיצד ליקטה את הרעיונות לדמויות שאיכלסו את דפי הספר.
אני לא הצלחתי להניח את הספר מידיי ובכל רגע פנוי קראתי.
בשורה התחתונה: "לחולה דמנציה אין עבר! בשבילו יש רק מה שנמצא כאן ועכשיו!"
ממליצה בחום.
לי יניני
זה לא שרומנים בדיוניים מפריעים לי, קראתי לא מעט כאלו,
אלא ש..
בספר של מדע בדיוני - כמו למשל אישתו של הנוסע בזמן, יש חוקיות בדיונית והיא המציאות של הספר;
בספר של מציאות פסיכיאטרית בעייתית יש גם הגיון פנימי. אבל פה..
זה לא היה לא זה ולא זה.
פה נעשה מעבר בין מציאות רגילה למציאות בדיונית, כאילו שהסופרת לא ממש החליטה אם היא רוצה לכתוב ספר בדיוני או רומן מציאותי.
המסגרת של הסיפור התייחסה לחלומות כאלו חלומות, החלומות תוארו כמציאות אלטרנטיבית, שבהם החולמת הייתה מודעת לזה שזה חלום,
תוך כדי כך שהיא זכרה בחלום את המציאות, עם קשר אמיץ לדברים שקרו באמת, כאילו שהיה פה "תיקשור" או משהו כזה.
היו רגעים שממש עיצבנו אותי: תחליטי! את כותבת סיפור של "מדע בדיוני" או רומן מהחיים כאילו??
ברגע שהחלטתי להניח לייתכנות של הסיפור וקיבלתי אותו כמות שהוא, בלי להתעצבן, התחלתי להינות גם מהתוכן המתוק.
הקטעים שבהם תואר תהליך התירפיה במוזיקה היו יפים ונעשו בעדינות ובטוב טעם.
הקטעים שבהם תוארו האלנמנטים שהגיבורה מתחילה לעשות מה שנכון לה לעשות ולא מה שמצופה ממנה, אף הם נכתבו כמי שמבין את נפש האדם.
לכן בכל זאת הצלחתי להינות מהספר.
אז כן, הספר יפה, אבל לא, לא יכולתי לתת לו 4 כוכבים.