****


"'איך זה לתפוס רוצח?'", שאל הנער. 'קר ואפור ומגעיל', השיב וולאנדר וחשב בשאט נפש על כל סדרות הטלוויזיה הכוזבות שהנער מן הסתם צופה בהן."

הנה, בקליפת אגוז, כל הספרים הסקנדינבים האלה. קרים ואפורים ומגעילים. גם אם חם בחוץ, והשמיים כחולים וללא אף ענן, זה ברור לחלוטין שזה זמני, רק סיפור כיסוי למציאות המזוויעה שמתרחשת מתחת לפני השטח ומקפיאה הכול. שום דבר זוהר אין כאן, וגם לא תהילה.
זה הספר השני של הנינג מנקל שאני קורא. הראשון היה "הכלבים בריגה", שכתבתי עליו ביקורת והוא היה ממש, אבל ממש, נורא. ואיכשהו - למרות זאת, ולמרות שמנקל הוא קקה ואידיוט-שימושי והיה על ה"מרמרה" במשט הזכור לשמצה ההוא - החלטתי לתת לו צ'אנס. אם ביבי יכול להתקשר לארדואן ולבקש סליחה כמו נקניק, גם אני מוכן למחול על כבודי ולקרוא את מנקל. פשוט כי הוא לא איזה סופר סקנדינווי אנונימי שהפציע פתאום בתקופה הפוסט-לארסונית, וגם כי אחרי איזה עשרה רומנים וספרים רציניים, הגיע הזמן לאיזה מותחן, שישחרר קצת תאי מוח ויאפשר לי איזו מנוחה אינטלקטואלית קצרה ומתח זול וזמין. איך אמר אייל גולן? אי אפשר כל יום אנטריקוט, הבנאדם רוצה מדי פעם פרוסה עם שוקולד. איזה דפקט.

אלא מה, מנקל הוא לא בדיוק סופר מהסוג הזה. וולאנדר, ה"הארי הולה" שלו, הוא אפילו יותר אנטי-גיבור מהולה. והספרים של מנקל הם לא ספרים כיפיים בכלל. הם לא קלים לקריאה, הם מלאים שמות ופרטים וביורוקרטיות, המון פרטים לא רלוונטיים (כן, אפילו יותר מיו נסבו, ואפילו יותר מלארסון, אולי) ויש בהם משהו יותר ריאליסטי, דווקא בגלל התכונה הזאת. הם יותר מזכירים את החיים - שלא תמיד נגמרים בקליימקס מפתיע, ויש בהם הרבה יותר רגעים שלא שווים כלום מכאלה ש"מניעים את העלילה קדימה". כך אנחנו זוכים לשמוע שוב ושוב על התכנונים של וולאנדר לקחת את המכונית לטסט, על זה שבתו של הפסיכולוג המשטרתי עשתה תאונת דרכים והוא נסע לסטוקהולם, (אבל אל דאגה, היה לה מזל, והיא רק סדקה את כף הרגל), את התמודדותו של אביו של וולאנדר עם תחילתו של אלצהיימר, ועוד ועוד דברים ופרטים, תיאורי מצבי רוח (תמיד מדוכאים, הרי אסון, קשים ופסימיים) וחוסר תוחלת כללי, שמוציאים את החשק לחיות, ממי שמשום מה עוד רצה לחיות מלכתחילה.

למזלו של מנקל (שעדיין נשבעתי לא לקנות ספרים חדשים שלו, מקסימום יד שניה. שקל הוא לא יראה ממני), השליש האחרון של הספר מתחיל להתעורר, ואפילו מתחיל להצדיק את הגדרתו כספר מתח. חוסר השיגרתיות שבצורת הכתיבה דווקא פתאום כן מעניין, יחד עם זאת שוולאנדר לא רק שאינו עושה ניחושים ממש טובים לגבי זהות הרוצח כדרכם של בלשי משטרה נבונים במותחנים פסיכולוגיים רגילים, אלא ממש להיפך - הוא מגיע למסקנות שגויות לחלוטין רוב הזמן, מה שמצד אחד מאוד מתסכל את הקורא שיודע בדיוק מה צריך לעשות, אך מצד שני גם גורם לספר להיות יותר נאמן למציאות ולחקירות משטרתיות אמיתיות, שבהן עושים טעויות, יש חוסר מזל שהוא לא ממש צחוק הגורל אלא פשוט חוסר מזל, אנשים הולכים לשירותים וחוטפים קלקולי קיבה ונועלים את המכונית כשהם יוצאים ממנה והולכים לישון עם הבגדים ואחרי שהם אוכלים משהו בעמידה בפיצוציה של פרדריקסון בגוטסבורג, יוצאים להם גרעפסים של קבנוס והם מקללים את אימ-אימא של פרדריקסון. כלומר, הם אנשים אמיתיים. וזה המזל של מנקל. כי אחרת, לא הייתי נכנס לספרים שלו גם עם חליפת צלילה, בטח לא אחרי "הכלבים בריגה" המחריד.

אז אולי, עוד איזה שנה שנתיים, כשייגמרו לי היו-נסבואים, ואני אמצא איזה משומש בעשרים שקל, ולא נראה אותו צועק "וויוה לה-פלסטין" על המרמרה שתיים, נעשה לו טובה.

אולי.


****