אני מאוד אוהבת את הסגנון הנון-שלנטי של צ'יקי. יש לו קול ייחודי וגם כשהנושאים שהוא בוחר הם מוכרים, עדיין, יש שלו את דרך ההתבוננות המיוחדת שלו. הוא מצליח לכתוב בסגנון שהוא מעט ציני ומצד שני לא פוגעני או מלגלג, ועם איזה צ'ארם של כבוד לגיבוריו, גם לדוחים שבהם.
הספר הוא אסופה של סיפורים, ברובם קצרים, ובו גם שתי נובלות ארוכות יותר: "החלום הישראלי" (הסיפור שנתן את שמו לספר) ו"דומני" (שגרסה שלו פורסמה בכתב העת "מעיין").
"החלום הישראלי" מביא את סיפורה של העיתונאית הנשכנית טלי פאפו, שהופכת לבורגנית עם רגשות מעורבים.
"דומני" מתאר בסגנון מיתמם-בכוונה את המציאות של הסכסוכים הספרותיים בין כתבי העת השוליים בארץ, את ההשפעות הפוליטיות על השירה ולהפך.
אבל הסיפור האהוב עלי הוא הסיפור שעוסק במערכת-בחירות מושחתת בבאר שבע, ומתאר בצור מרעננת את היחס של השלטון והתקשורת גם בדרום הנידח.
ממליצה בחום!

סיימתי את הספר לפני כמה ימים ואני עדיין שוקלת מה דעתי עליו.

מצד אחד
הספר ממש ממש מעצבן.
הרגשתי שהעלילה כל פעם כמעט מתקדמת ואז התברר לי שהיא לא הולכת לשום מקום. השתיקות המרובות בין הדמויות שבעצם גורמות לעיוות של היחסים ביניהן היו נפתרות אם מישהו כבר היה מדבר שם ישר ולעניין (התחשק לי כל הספר להגיד "נו, מה הבעיה לפתוח את הפה ולהגיד את זה"?) והכל כל כך מסובך ומתוחכם בכוונה. אפילו הדמויות מוקצנות בכח. בקיצור מעצבן.

מצב שני
נראה שהסופר ידע מה הוא עושה. אין ספק שהסופר רצה להדגיש את המושגים, חיפוש, מציאות מול אשליה, לבד, חוסר תקשורת ובועה.
לדוגמא בנוגע לחוסר תקשורת אחת הדמויות אילמת כך שזה נעשה בצורה מאוד מכוונת.
ושאר הדמויות מתארות כל דבר מזוית המבט שלהן כשרק כשמתקדמים בספר אפשר לחבר בין הסיפורים וגם זה בקושי.

בקיצור אם כבר אני ממליצה זה רק לאנשים שאוהבים ספרים מיוחדים שניתן לנתח אותם אח"כ ושיש להם הרבה סבלנות. תהנו.

שיר הלל לחיים הפשוטים של עובדי האדמה, לאנשים שמסתפקים במועט ואינם הולכים שולל אחרי הפיתויים הרבים של החיים המודרניים. גיבור הספר מוצא לעצמו מקום לגור באמצע השממה, ובעבודה קשה יוצר יש מאין.
זהו ספר אידאולוגי מאד, עם מסרים שמועברים בצורה מפורשת במהלך הסיפור, דבר שפוגם במידה מסוימת בעלילה השוטפת.
יש המון תמימות ב"ברכת האדמה", מה שהזכיר לי מאד את הסיפורים על ראשית ההתיישבות החלוצית בישראל, בתחילת המאה העשרים. אצל החלוצים הציוניים העבודה הקשה הוותה ערך מרכזי, בבואם להקים פה גזע חדש של יהודים. למרות שהמסון הוא נורבגי, הרבה מהתפיסות האידאולוגיות שהוא מטיף להן, כמו עבודת כפיים, חיים צנועים, קרבה לטבע, הן גם התפיסות שעליהן גדלתי בקיבוץ.
בסופו של דבר, אנחנו רואים לאן הגיעו הקיבוצים היום. לא נשארה הרבה תמימות. הספר "רומן רוסי" מתאר בצורה מציאותית בהרבה את חיי המתיישבים הראשונים.
אך אם מקלפים קצת את האידאולוגיה, נשארים עם סיפור יפהפה על חייהם של גבר ואשה אמיצים וטובים, שעוברים דרך חתחתים, ושומרים על האהבה ועל הערכים שלהם כנגד כל הסיכויים.