"ענבי זעם" הוא אחת מהקלסיקות הגדולות בספרות, למרות מודרניותו היחסית (קצת יותר משבעים שנה). למרות זאת, הספר קשה לקריאה מצד אחד, אבל מושך אותך לאורך כולו מצד שני.

הימים ימי הרעב הגדולים באמריקה במהלך המאה הקודמת. בעקבות סופות האבק שהרסו את היבול מדי שנה והמודרניזציה שהחליפה את הפועל במערב ארה"ב, נדדו אלפי תושבים למזרח, שם הובטח להם מקומות תעסוקה ועושר מובטח. כידוע, אותם מהגרים רק סבלו מניצול מחפיר בגלל צורכם הדחוף בכסף וקורת גג.

סטיינבק מפליא לכתוב את העלילה בצורה מרתקת. לכל אורך הספר יש בקורא רצון להמשיך ולהמשיך. ההתעניינות של הקורא בקורות משפחה אחת בלבד מבין אלפי המהגרים היא לא ברורה כמו שהיינו חושבים- העלילה איטית בצורה מייגעת, אבל זה כמובן בכוונה. סטיינבק מראה בכתיבתו את הסבל הרב שעובר על המשפחה, את הציפייה האינסופית לימים טובים יותר ואת הנואשות של האם.
ממש כואב הלב על המשפחה, על כל אנשיה, שסובלים. אפילו הסוף לא מצליח להשכין שלום בלבו של הקורא. הסוף הדרמטי משאיר טעם של "אנחנו לא קרובים לימים טובים יותר". למרות זאת יש גם טעם של אופטימיות, שיום אחד יהיה טוב יותר.

פעם קראתי משפט האומר שההבדל בין קלסיקה לספר רגיל הוא שקלסיקה תמיד רלוונטית, ואילו ספר רגיל רלוונטי לתקופתו. ואכן, "ענבי זעם" רלוונטי גם היום, אולי יותר מתמיד. הניצול, ההתעשרות על חשבון העניים והפערים החברתיים הגדלים לא רק שלא עזבו את עולמנו, אלא שהם רק מתעצמים.
אבל סגנון הכתיבה של "ענבי זעם" לא רלוונטי לתקופתינו. פרק אחד משניים לא מקדם את העלילה, אלא מתאר תיאורים הסטוריים- מהפכות, תקריות, תמורות ושינויים. פרקים אלו כמעט לא נסבלים לקריאה. המזל הוא שהם נמשכים רק על מספר עמודים קטן כל פעם (פחות מעשרה עמודים לפרק). למרות זאת, גם פרקים אלו כתובים בצורה נפלאה, ואם הצלחת לצלוח אותם אתה מבין עד כמה סטיינבק הוא סופר טוב.

ההוצאה המחודשת של הספר בשנים האחרונות מלווה בהערות מצויינות, המוסיפות טעם לקריאה. ההערות כוללות קישורים לקטעים מהסרט שנוצר ע"פ הספר, לתמונות ולערכים בויקיפדיה, המעשירים את הקריאה, כיאה למאה ה-21.

הספר מומלץ למי שיכול לקרוא כתבים פוליטיים קצת כבדים. ההנאה מובטחת לחובבי קריאה. למי שקשה לקרוא רומנים פוליטיים- תתחילו מ"עלובי החיים". רק אחר כך תוחלו לצלוח את "ענבי זעם".


ג'ון סטיינבק
הוצאת ידיעות ספרים
621 עמודים

--------------------------------------
לעוד ביקורות תרבות- http://bikurpeta.blogspot.co.il

ביום חמישי ה־24 באוקטובר 1929, קרסה לראשונה מזה זמן רב בורסת המניות של ניו יורק. אם היו למישהו מחשבות כי הירידות הסתיימו עם סיומו של יום המסחר, הרי שביום שישי שלמחרת הוא כבר הבין כי טעה. הירידות נמשכו וכך קרה גם בימי שני ושלישי שלאחריהם. כל אחד מימים אלו, זכה לכינוי "השחור": כך "יום חמישי השחור", "יום שישי השחור" וכך הלאה עד יום שלישי.

ביום שלישי כבר לא היו לאף אחד ספקות כי עידן חדש עומד בפתח. בתוך פחות מחודשיים צלל מדד ה"דאו ג'ונס" והשלים ירידה של כ50%. זו הייתה תחילתה של התקופה שזכתה אחר כך לשם "השפל הגדול". 25 שנה לקח לבורסה בניו יורק להתאושש ולחזור לאותם רמות מחירים כמו לפני תחילת הנפילות. זה קרה רק בחודש נובמבר 1954.

בתחילת השפל עדיין היה בארה"ב מספיק מזון כדי להאכיל את כולם. הבעיות החלו בתחום התעסוקה: גם אם הייתה דרישה לידיים עובדות, לא היה למעסיקים כסף לשלם לעובדים. הדבר גרם לגלי פיטורין, הפיטורין גרמו לירידה בצריכה וכך החל כדור השלג להתגלגל. האבטלה והעוני שנגרמו כתוצאה מכך גרמו לתסכול רב בציבור, תסכול שדלף די מהר גם לרחובות וגרם לגלי הפגנות.

ב-1931 החלה צרה נוספת. סופות אבק החלו להשתולל בארה"ב (וגם בקנדה). הסופות נגרמו משילוב של כמה גורמים: שנים של עיבוד אינטנסיבי של הקרקע, חישוף מעשבים לצורך חריש של שדות חיטה, חריש עמוק יחסית שפורר את האדמה וביחד עם רעיית יתר, כל אלו גרמו למצב של בלאי חמור של הקרקע באזור המישורים הגדולים בצפון אמריקה. אלו בשילוב של בצורת קשה, גרמו לסחיפת הקרקע על ידי רוחות. התוצאה- כיסוי שטחים על ידי חול ואבק ואובדן של אדמה פורייה שנסחפה אל האוקיינוס. סופות אלו זכו לכינוי "קערת האבק".

ספר אדיר .ממליץ בחום-זה אחד מעשרת הספרים הטובים שקראתי אי פעם.פשוט חובה