ספר טוב מההתחלה עד לאמצע. משום מה מאמצע הספר מתחיל מעין סיפור אחר לאותה הגיבורה. יש נתק מהרגש שהתפתח בי כלפי הדמויות בתחילת הספר. לדעתי הספר היה יכול להסתיים באמצע והייתי כבר נותנת לו ניקוד גבוה יותר. יש תחושה של פספוס בעלילה. סך הכל ספר נחמד וחביב.

לאחר קריאת ספר מרתק כמו אישה בורחת מבשורה, החלטתי להמשיך בקו דוד גרוסמן ולנסות את הספר שהוא כתב לאחר מות בנו, "נופל מחוץ לזמן".

אשתף ואספר שהנושא קרוב לליבי. לפני כעשור נפצע אחי הגדול בפעילות מבצעית בשכם כאשר שירת בעורב צנחנים ומטען צד התפוצץ על הצוות שלו. המאורע עיצב את דמותי והשפיע עליי רבות משום שקרה כשהייתי בתחילת שנות העשרה שלי.
שני הספרים הללו של גרוסמן, אשר מספרים על הפחד ועל השכול, מוצאים מקום לחדור אליי ולהוות לי מעין מרפא, למה שעדיין מרחף לו אי שם.

הספר הזה הוא באמת מסע בנבכי נשמתו של גרוסמן. ספר יוצא דופן שכתוב בצורה מעט אובססיבית אך חזקה. ניתן להרגיש את הכאב והאבל מהמקום הכי חזק וכנה שיש. הספר כתוב בצורת שירה ועם זאת הוא סוחב עמו עלילה מכובדת ודיאלוגים מרשימים ומרגשים. יש שם משפטים מדהימים שנחרטים בזיכרון ומהדהדים זמן רב. הרגשתי שהספר מאפשר לקוראים גישה אל המקום הכי אינטימי ופרטי של הדמויות והסופר. שירה שנכתבת בצורה רהוטה ומקסימה.

איש שרוצה לצאת לחפש את בנו שנפל במלחמה מתחיל ללכת. לאן? לא ברור, העיקר ללכת. אולי הוא יגיע ל"שם" והאם יש "שם"? אולי ה"שם" הזה הוא בעצם כאן?

ההליכה האינטנסיבית שמלווה את הספר מזכירה במעט את "אישה בורחת מבשורה". מקום של חיפוש והגדרה עצמית, מקום של בריחה אל הלא נודע. העיקר להעסיק את עצמך מתשישות הנפש ומהמחשבות. במהלך ההליכה, אוסף איתו האיש מספר אנשים נוספים למסע, כולם איבדו את ילדיהם בסיטואציות שונות וחוו את האסון הנורא מכל.
הם הולכים ביחד, הולכים והולכים והולכים... וכמו תומכים אחד בשני, נפתחים ומספרים על ילדיהם שהיו ואינם עוד.