'נפלאו ממני' מאת דליה וצבי אביאל – ביקורת מאת ד"ר יעקב קורי
חלום קסום בליל חורף, רשמים של בחורה צעירה הכותבת בגילה המופלג בחן נעורים, פכים מחייה של נפש תאומה, מסעות נפלאים מעבר להרים, השקה של זוג אוהבים, החי בבועה, עם הסביבה – תלמידים, חברים, זרים.
מעטות הנשים המגלות כשרונות חבויים בגיל השלישי – בציור, בנגינה, בכתיבה. אך נראה שדליה אביאל גילתה את הסוד של מעיין הנעורים, כי הכישרון הענק שלה מחזיר אותה במנהרת הזמן לתחנות קסומות בחייה הנהדרים.
יש אנשים שכובשים עולמות, שולטים במדינות, מקימים מפעלים ועורכים תגליות, אך חייהם נשארים קרים, צחיחים ומנוכרים. יש סלבריטאים שעוקבים אחריהם מיליונים, אך כל מה שהם מסוגלים לשתף מסתכם בציוצים.
אף אחד לא שמע על דליה אביאל, היא נשארה אלמונית ונדמה שחייה חלפו על מי מנוחות ללא אירועים שכדאי לכתוב עליהם. היא לא מודיעה קבל עם ועדה איפה היא נופשת, את מי היא פוגשת, מה קרה לה עם אהובה וחבריה.
אך למזלנו הטוב היא מחליטה לספר לנו כמה אירועים קסומים שקרו לה ולבעלה צבי, וכל אירוע הוא פנינה, כל סיפור הוא שירה צרופה, כל זיכרון מרתק לא פחות מרב מכר. ואנו נתקפים הערצה – אילו חיים נפלאים היו לה!
יש כאלה שכותבים אוטוביוגרפיה עבת כרס עמוסה לעיפה בפרטים ודואגים לא להחסיר אף אירוע, אף פגישה, אף מעשה. ואילו דליה חולפת בקלילות, כפרפר, כציפור שיר, ומפזרת את צופה, את טלה ושירתה על הפרחים שלנו.
פסיכולוגים גילו שקריאת ספרים היא תרפיה, הקדמונים סיפרו לנו שצפיה במחזות היא קתרזיס, חכמי הדת מטיפים לנו שרק תפילה עשויה להביא מזור. אך דליה המציאה את עצמה מחדש בכתיבה על מנת להתגבר על אבדן בעלה.
אולם צבי לא הלך מאיתנו. הוא קם לתחיה בסיפוריה של אשתו, בכתביו ובשיריו הנפלאים. כך גם חבריהם ואף אנשים זרים שהם הכירו בסאגת חייהם. ואתה תוהה לפעמים איך קרו כה הרבה אירועים נפלאים בחייהם הקסומים.
אין זאת כי לאנשים מיוחדים קורים דברים ייחודיים. צבי איבד את מאור עיניו עשרות שנים לפני מותו אך הוא ניחן בראיה על חושית, כשהוא ריפא חוליים בידיו, ניחם נבוכים בשיריו, שימח, חינך וריגש רבים בדבריו ובשידוריו.
דליה חינכה דורות של תלמידים והותירה בהם רושם בל יימחה. אך נדמה כי היא הצליחה הכי הרבה לחנך ולעצב את אישיותם של התלמידים הרכים שהיא לימדה במשך שבע שנים רצופות בבית הספר בנהריה. וגם זה בספרה.
