•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
אין דיונים על ביקורות של אחרים
זה לא קשור לפוליטקלי קורקט, אלא למסר שאתה רוצה להעביר לילד הרך. ולא, ילדים לא מספיק בוגרים להבין את הסבטקסט אם לא מתווכים להם. אני כן קוראת גם ספרים שאני לא תמיד מסכימה עם המסרים שלהם, אבל מנסה גם להסביר. להסביר שאם אתה בוכה אתה לא טיפש ואם אתה רוצה לאכול תות יש דרך לבקש. כולנו גדלנו על אגדות שוביניסטיות להחריד וכשאני קוראת לבת שלי את סינדרלה בגיל בו היא לא מבינה עדיין שלא חייבים לחכות לנסיך שיבוא עם הנעל, אלא אפשר לקחת יוזמה לבד, אני מתווכת לה את המסר שלי מול המסר של הספר. לא חייבים להפסיק להקריא את "מיץ פטל", אבל אפשר להסביר לילדים שמותר לתת למישהו קצת פרטיות ולא חייבים לבלוש ולהציק לו עד שיכנע לך. מאידך, ספרים כמו "דובון לאלא" אני לא מוכנה אפילו להחזיק בספרייה הביתית - בעיניי דרעק טהור.
בושה וחרפה ובכייה לדורות שהאריה הצעיר נכנע לרצונותיה ותכתיביה המיושנים של אימו – עקרת בית משועממת שאבד עליה הכלח והיא משליטה טרור על צאצאיה ומכריחה אותם לאכול סיגליות! ריבויינה של עויילם, במקום לעודד אותם לעצמאות לחמם לעצמם שניצל תירס במיקרו. האריה הזה צריך לברוח מהבית למקום שממנו באו הילדים החמודים והמשוחררים רגשית, מקום שבו גדל דור צעיר, חופשי ואסרטיבי שעוד משחר ילדותו מגיע הביתה ובבית פנימה מחכה לו אימא (היא לא בעבודה מבחירתה החופשית, להבדיל...), והיא שואלת מה החמוד ירצה לאכול (כי היא מתחשבת ברצונותיו ובהעדפותיו האישיות של הילד, להבדיל...), וכל ילד וילד (מה עם הילדה?! איזה ספר שוביניסטי) אומר רק מילה אחת. מה המילה? שוקולד? נראה לכם?! הילדים החמודים והמשוחררים מכבלי ההורות האגרסיבית והמתעללת, גם מקבלים כל יום בתיקי האוכל שלהם *רק* מה שהם אוהבים. כל יום "תות". כי ככה זה כשכל אימא ואימא (ואיפה אבא איפה?! למה הוא לא בבית אף פעם? ומה עם הבייביסיטר? סבא? דודה? סבתא יבאבא? מה, היא לא בנאדם?) מחנכת את הילד שלה (וגם את הילדה) לנון-קונפורמיזם.
