הפעם הראשונה שהתביישתי בגוף שלי הייתה בכיתה ו', כנראה. האביב הגיע ואיתו גל חום, ואני הגעתי לבית הספר במכנסיים קצרים. כשנכנסתי לכיתה ראיתי את שאר הבנות יושבות ביחד ומדברות על תהליך הסרת השיער הכואב שנאלצו לעבור, תוך ליטוף רגליהן החלקות. אני והרגליים השעירות שלי הרגשנו לא שייכות, והייתי המוזרה והשונה-אפילו יותר מתמיד (להעדיף להישאר בכיתה בהפסקות ולקרוא לא עוזר לילדים לחבב אותך).
זה לא נגמר שם. אחר כך הגיעה מריטת הגבות והשפם ואופנות שונות ומשונות כמו צמידים זוהרים, שרשראות שפם ומגפיים אוסטרליים (אני גאה לומר שלא נסחפתי לאף אחת מהאופנות האלה, אבל זה רק גרם לי להרגיש יותר מוזרה ו"לא בסדר"). תמיד ליוותה אותי ההרגשה שאני צריכה להתחקות אחר השיגעונות שהעולם ממציא, להתאים את עצמי לחברה. ואם לא? אז אוי ואבוי. להיות שונה? זה לא יפה, זה לא נאה וככה לא עושים בכלל.
גידלתי לעצמי עמוד שדרה לעניינים האלה רק לפני שבועות אחדים. ההבנה על מה שהדברים האלה עושים, על מחיקת האינדבדואליזם ו"פס הייצור" הגיעה מזמן, אך רק לפני זמן קצר היה לי האומץ לעמוד נגד זה. נגד הזרם.
אז כן. עכשיו כבר לא אכפת לי ללכת לבית הספר עם סנדלי שורש (לא ממש אופנתיים אבל נוחים להדהים), ללכת לבריכה עם בגד ים שלם (ביקיני זו המצאה מזעזעת) או להסתובב בלי איפור. אבל ההרגשה הזאת שאני לא בסדר, השפיטה התמידית מהסביבה תמיד נמצאת שם- בצורה מודעת ובצורה בלתי מודעת.
לפעמים אני רוצה לקום ולומר לכל השופטים "מה בכלל אכפת לכם? לחברה אין מקום לומר לי מה לעשות. זוהי הבחירה שלי, ולכם אין זכות להגיד לי מה להחליט"- לשים מראה מול הפרצוף שלהם, כדי שיבינו שיש להם דברים יותר טובים לעשות מאשר לדחוף את אפם הגדול שלא כדרך הטבע לעניינים של אחרים.

הספר הזה הוא מראה. מראה הומוריסטית, פארודית ומדויקת של החברה שבה אנחנו חיים. בעולם של הספר קיים תאגיד האחראי על הכל- מתוכניות הטלוויזיה לפרסומות למוצרי הטיפוח ולבגדים. התאגיד מממן תחרות יופי "נערות החלום-עשרה" שמתחרותיה הן נערות צעירות וברוכות בכישרונות ובתחביבים- החל מהכנת תבשילים הודיים מסורתיים עד לידע נרחב בבוטניקה, אופרה ודיקלום שמות של מדינות, וכל זאת תוך צעידה על מסלול הדוגמנות. אותן נערות מוכשרות הן גם חסרות מזל- הרי שטיסתן מתרסקת על אי בודד ורק מעטות שורדות (וללא פצירה לציפורניים- דמיינו את האימה).

הספר לא רק הומוריסטי וקליל, הוא נוגע מההתחלה שלו לנושאים רגישים כמו טרנסג'נדרים, פמיניזם, החפצה ומיניות. הכתיבה שטחית וחסרת עומק ותיאורים (האם שוב כדי לסמל את השטחיות שבתחרויות היופי?) והקריאה מהירה מאוד, ולמרות העובי של הספר אפשר לסיים אותו בימים ספורים. הפסקת פרסומות כל כמה פרקים, שידורים חיים ודפים שהמתחרות מילאו בפרטים אישיים מוסיפים רקע לעלילה ועוזרים לגרום לה להיראות אמינה יותר.

-ספוילרים לסוף הספר-
הסוף כאילו לקוח מתוך סרט ריגול/פעולה לבני הנעורים, סוף מגוחך ומופרך לחלוטין מפני שהכל מסתדר איכשהו על הצד הטוב ביותר. אני מאמינה שזה ככה בשביל להגביר את ההחצנה, ואולי בשביל לצחוק על כך שיש באמת סרטים כאלה..
-סוף ספוילרים-

מומלץ למי שעבר את גיל 16 (הסימון על הכריכה מוצדק). אולי יש אנשים שאחרי שיקראו את הספר יחשבו פתאום שזה לא כל כך חשוב מיהו שחקן השנה, שעור פנים חלק לא באמת ישפיע להם כל כך הרבה על החיים ושבכך שהם מתעסקים רק בחיצוניות ומאמינים למה שמנסים למכור להם- הם עושים מעצמם בדיחה אחת גדולה.