בואו חברים שבו סביב הקמין
אספר לכם סיפור ואגיש גם חמין
אני אפסיק עם החרוזים בשיא כי האמת אני על הפנים בחריזה.
אז אין קמין וגם לא הכנתי חמין אבל סיפור כן אספר ולא אקצר (זהו אחרון, מבטיחה :)).
כשהתלקחות יצא אמרתי לעצמי שקודם אני צריכה להיות פנויה מכל עיסוק אחר כי הספר הזה דורש את מלוא תשומת הלב שלי. אז סיימתי אבודים, סיימתי סקירת ספרות מייגעת, וביום שבת האחרון נכנסתי לבועה שלי, סגרתי היטב את הדלת ומאז במשך יומיים לא עשיתי שום הפסקה לטובת דבר.
מאוד קשה לכתוב סדרה, תחשבו על העבודה הקשה שהסופר צריך לעשות, הוא לוקח את אותן הדמויות בפעם השנייה והוא צריך לזכור שהן גדלו בשנה, התבגרו, ובזמן שאנחנו הקוראים יצאנו להפסקה הדמויות עברו חוויות ותהפוכות בחייהם ותפקיד הסופר הוא בעצם להיות הפה של הדמויות, דרכו הן מדברות. הוא צריך לרתק אותנו וכל דף לתת לנו סיבה חדשה וטובה יותר מקודמתה למה אנחנו, הקוראים, צריכים להפוך את הדף פעם אחר פעם ולהמשיך להקשיב לקריאתם של הדמויות.
קולינס עושה את זה ובגדול היא נתנה לי מספיק סיבות לא טובות אלא מעולות למה אני צריכה להשהות עכשיו כל מה שקורה סביבי ולצלול פעם נוספת למחוז שתיים-עשרה לכעוס עם קטניס, להתאהב עם פיטה ולתהות עם גייל.
הכתיבה החדה והמדויקת לא רק נשארה אלא השתפרה. אין חיסכון בתיאורים, בלי רחמים. בזמן הקריאה דמיינו לכם שתי ידיים חזקות יוצאות מבין הדפים התופסות אתכם ומטלטלות אתכם משאירות אתכם המומים מפרק לפרק.
כשהגעתי לדף האחרון, למילה האחרונה, לא האמנתי שככה היא משאירה אותי לאנחות לא רק שהיא משאירה אתכם עם טעם של עוד אלא גם משאירה אתכם עם תוכניות קרימינליות בראש לפרוץ למשרדי ההוצאה לאור ולגנוב את העותק של הספר השלישי שעוד לא יצא.
פעורת פה ומוכת תדהמה נאלצתי ללכת לישון ולחלום חלומות על כריכת ספר עם עלים צהובים.

ספר מצוין
המוות מספר שבשנת 1940 הוא הפסיק להשתמש במגל והתחיל לאסוף את הנשמות עם מטאטא