אחד הספרים היותר גרועים שיצא לי לקרוא בחיי. כבר כמה שנים שלא יצא לי לקרוא ספר מתח, ואם הספר הזה מעיד במובן כלשהו על מצבו הנוכחי של הז'אנר, אפשר לסגור את הבאסטה. כתיבה ארכאית, צפויה, וקיצ'ית בצורה מזעזעת. דן בראון, שידוע ביכולתו להטיל פצצה בתחילת הספר (שאפילו הטלתה הייתה ארוכה בצורה מייגעת), משגר הפעם את אם כל הפצצות - התשובה למאיפה באנו ולאן אנו הולכים. וכרגיל אצל דן בראון, אחרי כל כך הרבה מילים שלא אומרים כלום עד לגילוי הסופי, מסתבר שהפיצוץ הוא לא יותר מאנטי-קליימקס ללא שום רסיסים. לא מחדש כלום, לא מפתיע בשום צורה. כל כך הרבה קליף-הנגרז, כל פרק מסתיים באיזה מכתב\פתק\הודעה שמישהו מקבל שגורם לו עוד שניה להתעלף מעודף פליאה, רק כדי שבפרק שאחריו נגלה ששום דבר לא באמת השתנה. שוב פעם טוב מוחלט מול רע מוחלט. שוב פעם רוברט לנגדון שיוצא להרפתקאה עם בחורה יפת תואר בה הוא מתאהב (אפילו סרטי פעולה קולנועיים התעייפו מזה מתחילת המילניום). שוב פעם יש נבל שכאילו נסתר ומפתיע ושומט לסתות, רק שהוא ממש לא אף אחד מהם. אם פעם מה שאהבתי אצל דן בראון לעומת סופרי מתח אחרים היו האלגוריות שלו, המשחקים שלו בכל מיני סמלים ואותיות ומילים והסימנים הנסתרים והסימבוליים שלהם, שבספר הזה פחות או יותר לא קיימים כלל. בזבוז משווע של זמן, לא שווה אפילו השאלה מספריה, בטח לא קניה.

אחד הספרים היותר גרועים שיצא לי לקרוא בחיי. כבר כמה שנים שלא יצא לי לקרוא ספר מתח, ואם הספר הזה מעיד במובן כלשהו על מצבו הנוכחי של הז'אנר, אפשר לסגור את הבאסטה. כתיבה ארכאית, צפויה, וקיצ'ית בצורה מזעזעת. דן בראון, שידוע ביכולתו להטיל פצצה בתחילת הספר (שאפילו הטלתה הייתה ארוכה בצורה מייגעת), משגר הפעם את אם כל הפצצות - התשובה למאיפה באנו ולאן אנו הולכים. וכרגיל אצל דן בראון, אחרי כל כך הרבה מילים שלא אומרים כלום עד לגילוי הסופי, מסתבר שהפיצוץ הוא לא יותר מאנטי-קליימקס ללא שום רסיסים. לא מחדש כלום, לא מפתיע בשום צורה. כל כך הרבה קליף-הנגרז, כל פרק מסתיים באיזה מכתב\פתק\הודעה שמישהו מקבל שגורם לו עוד שניה להתעלף מעודף פליאה, רק כדי שבפרק שאחריו נגלה ששום דבר לא באמת השתנה. שוב פעם טוב מוחלט מול רע מוחלט. שוב פעם רוברט לנגדון שיוצא להרפתקאה עם בחורה יפת תואר בה הוא מתאהב (אפילו סרטי פעולה קולנועיים התעייפו מזה מתחילת המילניום). שוב פעם יש נבל שכאילו נסתר ומפתיע ושומט לסתות, רק שהוא ממש לא אף אחד מהם. אם פעם מה שאהבתי אצל דן בראון לעומת סופרי מתח אחרים היו האלגוריות שלו, המשחקים שלו בכל מיני סמלים ואותיות ומילים והסימנים הנסתרים והסימבוליים שלהם, שבספר הזה פחות או יותר לא קיימים כלל. בזבוז משווע של זמן, לא שווה אפילו השאלה מספריה, בטח לא קניה.

אחד הספרים היותר גרועים שיצא לי לקרוא בחיי. כבר כמה שנים שלא יצא לי לקרוא ספר מתח, ואם הספר הזה מעיד במובן כלשהו על מצבו הנוכחי של הז'אנר, אפשר לסגור את הבאסטה. כתיבה ארכאית, צפויה, וקיצ'ית בצורה מזעזעת. דן בראון, שידוע ביכולתו להטיל פצצה בתחילת הספר (שאפילו הטלתה הייתה ארוכה בצורה מייגעת), משגר הפעם את אם כל הפצצות - התשובה למאיפה באנו ולאן אנו הולכים. וכרגיל אצל דן בראון, אחרי כל כך הרבה מילים שלא אומרים כלום עד לגילוי הסופי, מסתבר שהפיצוץ הוא לא יותר מאנטי-קליימקס ללא שום רסיסים. לא מחדש כלום, לא מפתיע בשום צורה. כל כך הרבה קליף-הנגרז, כל פרק מסתיים באיזה מכתב\פתק\הודעה שמישהו מקבל שגורם לו עוד שניה להתעלף מעודף פליאה, רק כדי שבפרק שאחריו נגלה ששום דבר לא באמת השתנה. שוב פעם טוב מוחלט מול רע מוחלט. שוב פעם רוברט לנגדון שיוצא להרפתקאה עם בחורה יפת תואר בה הוא מתאהב (אפילו סרטי פעולה קולנועיים התעייפו מזה מתחילת המילניום). שוב פעם יש נבל שכאילו נסתר ומפתיע ושומט לסתות, רק שהוא ממש לא אף אחד מהם. אם פעם מה שאהבתי אצל דן בראון לעומת סופרי מתח אחרים היו האלגוריות שלו, המשחקים שלו בכל מיני סמלים ואותיות ומילים והסימנים הנסתרים והסימבוליים שלהם, שבספר הזה פחות או יותר לא קיימים כלל. בזבוז משווע של זמן, לא שווה אפילו השאלה מספריה, בטח לא קניה.

אחד הספרים היותר גרועים שיצא לי לקרוא בחיי. כבר כמה שנים שלא יצא לי לקרוא ספר מתח, ואם הספר הזה מעיד במובן כלשהו על מצבו הנוכחי של הז'אנר, אפשר לסגור את הבאסטה. כתיבה ארכאית, צפויה, וקיצ'ית בצורה מזעזעת. דן בראון, שידוע ביכולתו להטיל פצצה בתחילת הספר (שאפילו הטלתה הייתה ארוכה בצורה מייגעת), משגר הפעם את אם כל הפצצות - התשובה למאיפה באנו ולאן אנו הולכים. וכרגיל אצל דן בראון, אחרי כל כך הרבה מילים שלא אומרים כלום עד לגילוי הסופי, מסתבר שהפיצוץ הוא לא יותר מאנטי-קליימקס ללא שום רסיסים. לא מחדש כלום, לא מפתיע בשום צורה. כל כך הרבה קליף-הנגרז, כל פרק מסתיים באיזה מכתב\פתק\הודעה שמישהו מקבל שגורם לו עוד שניה להתעלף מעודף פליאה, רק כדי שבפרק שאחריו נגלה ששום דבר לא באמת השתנה. שוב פעם טוב מוחלט מול רע מוחלט. שוב פעם רוברט לנגדון שיוצא להרפתקאה עם בחורה יפת תואר בה הוא מתאהב (אפילו סרטי פעולה קולנועיים התעייפו מזה מתחילת המילניום). שוב פעם יש נבל שכאילו נסתר ומפתיע ושומט לסתות, רק שהוא ממש לא אף אחד מהם. אם פעם מה שאהבתי אצל דן בראון לעומת סופרי מתח אחרים היו האלגוריות שלו, המשחקים שלו בכל מיני סמלים ואותיות ומילים והסימנים הנסתרים והסימבוליים שלהם, שבספר הזה פחות או יותר לא קיימים כלל. בזבוז משווע של זמן, לא שווה אפילו השאלה מספריה, בטח לא קניה.