מה הניע אותי לרכוש את הספר, לא זכור לי. אולי מהסיבה שלשם שינוי רציתי לתת הזדמנות לסופר/ת ישראלי, לאחר שנים ארוכות של הגליית ספרות ישראלית מהספריה שלי.

את הספר סיימתי ב-9 שעות (בואו נתעלם מהעובדה שיש לי קצת יותר מידי זמן פנוי) והביקורת שלי עליו היא אחת: נוראי.

זה מתחיל מצורת הכתיבה החובבנית באופן בולט וממשיך בניסיון המאולץ של הסופרת להיות פרובוקטיבית ולהציג עצמה כ"ילדה הרעה של עולם הספרות" על ידי שימוש במילים בוטות שאין להם באמת מטרה.
ברמה העלילתית, לא ממש הצלחתי להבין מה הייתה הפואנטה בסיפור. לא הייתה לו שום משמעות והוא נראה יותר כמו יומן אישי של כמה קלישאות תל אביביות אקצנטריות.
החטא העיקרי של הסופרת הוא ביצירת דמויות שגם בעוד מיליון שנה לא יעוררו בי הזדהות. הן הפכפכות בצורה שלא תיאמן, מיזנטרופיות וצבועות, ולמעשה, ההרגשה היחידה שעוררו בי היא תחושת בחילה ותהיה: "איך ולמה המטומטמת הזאת עדיין לא התאבדה?..."
הדמויות הנשיות משתמשות יתר על המידה במילים כמו "להזדיין", "למצוץ", "שפיך" ועוד, מה שאמור, אני מניח להפוך אותן לחופשיות, חזקות ומשוחררות ש'לא דופקות חשבון'... בפועל, זה פשוט יוצר דמויות בהמיות ודוחות, אפילו לעומת הדמויות הגבריות בספר.

במילים אחרות, על אף שלא היו לי ציפיות מהספר, הוא עדיין הצליח לאכזב אותי מאוד.