אני חייבת להודות, התאכזבתי קצת. מהספר הראשון לא יכולתי להתנתק, הוא היה מדהים. הספר השני היה ענק. אבל השלישי... הלכתי לאיבוד בעלילה, לא הבנתי מה קורה ולמה זה קרה ואיך לעזאזל הם היו פה ועכשיו הם שם... רק הסרט סידר לי איכשהו את הדברים במקומם, כי הכתיבה של הספר הייתה כל כך מבולגנת שלא מצאתי את עצמי, אז סיכמתי לעצמי בראש (אזהרת ספויילר מקוצר): "הרוב מתו, קטניס ופיטה חיים, סנואו הפסיד." זה בערך מה שהבנתי מהספר. בנוסף, אכזב אותי שכל הדמויות נהפכו למשוגעות. לפיניק יש קטע עם חבלים(מה?) קטניס מדברת לעצמה... ופיטה? הקפיטול הרס אותו לגמרי. קיצר, חבל. היה יכול להיות אחלה ספר... אבל אני לא אתן לספר הזה לקלקל את הספר הראשון והשני! אני עדיין האנגרית מושבעת!:)

אני לא יודעת מאיפה להתחיל... אז נתחיל בניקי. היא הדמות הכי צבועה,בכיינית ותינוקת שראיתי בחיי בספר, שפשוט בא לכם להיכנס לתוך הספר ולתת לה סטירה שתעיר אותה מהסרט שהיא חיה בו. דבר ראשון, היא כל הזמן בוכה. אבל כ-ל-ה-ז-מ-ן! תרשו לצטט: 1."...ולבכות איזה בכי טוב, וזה מה שעשיתי,בהפסקות,בעשרים וארבע השעות האחרונות" 2."התיישבתי על שפת המדרכה לצד הציור השבור שלי ובכיתי" וזה עוד הספר שהיא בכתה בו הכי קצת! בשאר הספרים היא פשוט בוכה כל ארבעה עמודים בערך. דבר שני, היא צבועה. במהלך הספרים שלה היא חולמת להיות חברה של מקנזי, המקובלת של השכבה, ואומרת כמה היא מושלמת ומדהימה, ואז היא אומרת כמה שמקנזי מגעילה וחושבת את עצמה והיא צוחקת על השפוטות שלה (כאילו שמבפנים היא גם לא שפוטה שלה) וגם איך שהיא כותבת (הסופרת או ניקי, אני כבר לא יודעת למי להתייחס) כמו הקטע המטומטם הזה שהיא כותבת "אומייגד" על כל דבר ומה שהכי הפריע לי: "אבל אמרתי את זה בתוך הראש שלי, בשביל שאף אחד לא ישמע את זה חוץ ממני". קולטים? במקום להגיד "חשבתי" הפירוש של המילה חוזר בכל פעם שהיא חושבת על משהו. מה? כל כך קשה לכתוב "חשבתי" או לעשות במקום מרכאות את הסימן של החשיבה: ' ? זה ממש מטומטם! כל ספר נגמר גם במשפט האדיוטי שלא קשור לכלום: "אני כזאת חנונית!:)" את זה כבר הבנו,ניקי, וגם שאת בכיינית ומתנהגת כמו ילדה בת 3 הבנו. ועוד משהו שמפריע לי? שכל פעם שמקנזי מעליבה את ניקי או עושה לה משהו מגעיל, במקום לעמוד על שלה כמו שאנחנו מצפים שהיא תעשה מתישהו היא רק בוכה כמו שהיא יודעת, וגם שהיא אומרת משהו שיכול לסתום למקנזי את הפה אנחנו מגלים שוב את המשפט המאכזב: "אבל אמרתי את זה בתוך הראש שלי בשביל שאף אחד לא ישמע את זה חוץ ממני" כאילו, למה?? גם לא הבנתי מה מצחיק בו. יש ילדה שמציקים לה, והיא בוכה. ואז באות החברות שלה ואז היא שוב בוכה, ואז היא חושבת שאין לה סיכוי עם הבן שהיא מאוהבת בו ואז היא שוב בוכה וזה חוזר חלילה. מה אני אגיד לכם, קורע! לסיכום, הספר הזה משעמם ובהחלט בזבוז זמן. אלא אם כן אתם אוהבים לקרוא על ילדות מפונקות ובכייניות, אז לכו על זה.

וואו! פשוט וואו! תנו לי רגע להתרשם מין הספר המדהים הזה. איזו שפה גבוהה, איזה תוכן מרשים ומעניין! כמה יופי וחן בספר אחד! שלא לדבר על הדמויות עם השמות שרואים לגמרי שאנשים באמת ישבו וחשבו מעומק הלב על השמות הנפלאים הללו! .....עכשיו בואו נדבר ברצינות. מה זה??? מה זה לעזאזל??? (סליחה על השפה). אח שלי מכור לסדרת הספרים הזאת, אז לצערי נאלצתי לקרוא (שאני מקריאה לו, כן? לא בשבילי סתם בשביל הכיף. כאילו, למה שאני אעשה דבר כזה??).. באופן אישי את הספרים האיומים האלו. הרמה של ההומור מגיעה בערך לרמה של ילדים בכיתה ג'. (מצטערת מראש לכל ילדי ג' הבודדים שמסכימים שהספר הזה הוא מזעזע.) כאילו מה? פיפי, קקי, פומפה... מצחיק? לא? ואם נקרא לנבל משהו-קקה? או פרופסר פומפה פ' פיפי קקי? ולגיבור הראשי יקראו קפטן תחתונים, והוא ילחם באסלות ובמפלצות קקי ושטויות כאלה... כל מילה שנייה בספר הזה זה משהו מגעיל שקשור לשירותים. זה כאילו המחבר של הספר הזה פשוט ישב יום אחד בבית שלו, והחליט שהוא מתחיל לעשות רשימה של כל המילים שמצחיקות ילדים בגן. בשלב השני הוא התחיל לכתוב את הספר, שהוא לא יותר מ-20 פרקים שכל פרק בהם הוא בכלל 6 שורות מקסימום, בכתב ענקי, שבחצי העמוד הריק יש ציור שתופס את רוב העמוד על מנת שלא יצטרך להוסיף עוד מילים (ועוד שיותר מחצי מהמילים הם מאותם משפחת המילים המפגרות האלו שמצחיקות ילדים בגן.) ואז מתחיל מעגל האימים. הוא רושם ספר מטופש, מוציא אותו לאור, ילדים רואים את המילה "תחתונים", בוכים להורים שלהם שיקנו להם את הספר ואז שיקראו להם את התועבה הזאת, ולבסוף, אחרי שסיימתם את הספר תוך פחות מרבע שעה בגלל שזה הספר שהשקיעו בו הכי מעט מחשבה או כישרון בכתיבה או הרבייה במילים, אתם מגלים שיצא קפטן תחתונים 2. ואז 3. ואז 6. ואז 10 ואז 20 ואז עוד מאות ספרי קפטן תחתונים באותה נוסחה: קקי,פיפי ופוק. אני יכולה להתעלם מהספר הזה לגמרי, אבל זאת חובתי כתושבת מדינת ישראל להזהיר את כל ההורים, האחים הגדולים, וכל קרובי המשפחה שרוצים לקנות ספר לילדיהם, תמנעו מהספר הזה. זה לטובתכם.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל... אז נתחיל בניקי. היא הדמות הכי צבועה,בכיינית ותינוקת שראיתי בחיי בספר, שפשוט בא לכם להיכנס לתוך הספר ולתת לה סטירה שתעיר אותה מהסרט שהיא חיה בו. דבר ראשון, היא כל הזמן בוכה. אבל כ-ל-ה-ז-מ-ן! תרשו לצטט: 1."...ולבכות איזה בכי טוב, וזה מה שעשיתי,בהפסקות,בעשרים וארבע השעות האחרונות" 2."התיישבתי על שפת המדרכה לצד הציור השבור שלי ובכיתי" וזה עוד הספר שהיא בכתה בו הכי קצת! בשאר הספרים היא פשוט בוכה כל ארבעה עמודים בערך. דבר שני, היא צבועה. במהלך הספרים שלה היא חולמת להיות חברה של מקנזי, המקובלת של השכבה, ואומרת כמה היא מושלמת ומדהימה, ואז היא אומרת כמה שמקנזי מגעילה וחושבת את עצמה והיא צוחקת על השפוטות שלה (כאילו שמבפנים היא גם לא שפוטה שלה) וגם איך שהיא כותבת (הסופרת או ניקי, אני כבר לא יודעת למי להתייחס) כמו הקטע המטומטם הזה שהיא כותבת "אומייגד" על כל דבר ומה שהכי הפריע לי: "אבל אמרתי את זה בתוך הראש שלי, בשביל שאף אחד לא ישמע את זה חוץ ממני". קולטים? במקום להגיד "חשבתי" הפירוש של המילה חוזר בכל פעם שהיא חושבת על משהו. מה? כל כך קשה לכתוב "חשבתי" או לעשות במקום מרכאות את הסימן של החשיבה: ' ? זה ממש מטומטם! כל ספר נגמר גם במשפט האדיוטי שלא קשור לכלום: "אני כזאת חנונית!:)" את זה כבר הבנו,ניקי, וגם שאת בכיינית ומתנהגת כמו ילדה בת 3 הבנו. ועוד משהו שמפריע לי? שכל פעם שמקנזי מעליבה את ניקי או עושה לה משהו מגעיל, במקום לעמוד על שלה כמו שאנחנו מצפים שהיא תעשה מתישהו היא רק בוכה כמו שהיא יודעת, וגם שהיא אומרת משהו שיכול לסתום למקנזי את הפה אנחנו מגלים שוב את המשפט המאכזב: "אבל אמרתי את זה בתוך הראש שלי בשביל שאף אחד לא ישמע את זה חוץ ממני" כאילו, למה?? גם לא הבנתי מה מצחיק בו. יש ילדה שמציקים לה, והיא בוכה. ואז באות החברות שלה ואז היא שוב בוכה, ואז היא חושבת שאין לה סיכוי עם הבן שהיא מאוהבת בו ואז היא שוב בוכה וזה חוזר חלילה. מה אני אגיד לכם, קורע! לסיכום, הספר הזה משעמם ובהחלט בזבוז זמן. אלא אם כן אתם אוהבים לקרוא על ילדות מפונקות ובכייניות, אז לכו על זה.

הספר הכי טוב שקראתי בחיי! רוצים לדעת מה אני אוהבת בו? קודם כל, אני אוהבת את קטניס. היא חזקה, חכמה, טובת לב (לרוב) ואני פשוט מתה על אומץ הלב שלה. אני אוהבת גם את רו, היא כזאת חמודה וגיבורה (חבל שהיא מתה... ואזהרת ספויילר.) גם פיטה וגייל פשוט מדהימים♥ העלילה עצמה סוחפת ומדהימה שפשוט לא יכולתי לעזוב את הספר התיאורים כל כך מדויקים שזה כאילו אתם נמצאים שם (אבל למזלנו לא) וכל הספר הזה הוא פשוט יצירת מופת אחת גדולה! אני חייבת לציין שלא אהבתי כל כך את הסרט של הספר כי הזירה לא הייתה מרהיבה כמו שהיא אמורה להיות ולא הופיעו המון קטעים שהיו יכולים להוסיף לסרט (כמו האווקס), אבל בהתלקחות ועורבני חקיין בחלק הראשון ראו השתפרות ניכרת בצבעוניות של הזירה והקפיטול ובמיוחד בדמויות שאיכשהו נראו בול כמו שדמיינתי אותם (בעיקר ביטי ומאגס). אני פשוט מאוהבת:)

אני חייבת להודות, התאכזבתי קצת. מהספר הראשון לא יכולתי להתנתק, הוא היה מדהים. הספר השני היה ענק. אבל השלישי... הלכתי לאיבוד בעלילה, לא הבנתי מה קורה ולמה זה קרה ואיך לעזאזל הם היו פה ועכשיו הם שם... רק הסרט סידר לי איכשהו את הדברים במקומם, כי הכתיבה של הספר הייתה כל כך מבולגנת שלא מצאתי את עצמי, אז סיכמתי לעצמי בראש (אזהרת ספויילר מקוצר): "הרוב מתו, קטניס ופיטה חיים, סנואו הפסיד." זה בערך מה שהבנתי מהספר. בנוסף, אכזב אותי שכל הדמויות נהפכו למשוגעות. לפיניק יש קטע עם חבלים(מה?) קטניס מדברת לעצמה... ופיטה? הקפיטול הרס אותו לגמרי. קיצר, חבל. היה יכול להיות אחלה ספר... אבל אני לא אתן לספר הזה לקלקל את הספר הראשון והשני! אני עדיין האנגרית מושבעת!:)