בדידותו של קורא המחשבותדלית אורבךהספר הזה דוגמא כמה משמעותי סוף של ספר . בתור מישהו שקרא את הספר בנשימה אחת וגם ביום אחד התאכזבתי נורא. כתוב מצוין והצליח לעניין אותי לאורך כל הדרך.להיות במוחו של נירי או בעצם של אחרים עניין למרות המחשבות הפחות מעניינות שהנירי קרא לפעמים. אחרי שהספר הפסיק להתעסק בעבר והגיע להווה ולהייטלייט של הספר ,הסופרת החליטה שבמקום לקחת את זה עוד למעלה ולסיים עם פה פעור ,הגיע לסוף שלא עונה על השאלות וגם מכריח את הקורא פשוט לקבל אותו. סוף בנאלי עם אווירת ההפי אנדיג שלא משאיר טעם של עוד ואף טעם חמוץ ומר בפה.
בדידותו של קורא המחשבותדלית אורבךהספר הזה דוגמא כמה משמעותי סוף של ספר . בתור מישהו שקרא את הספר בנשימה אחת וגם ביום אחד התאכזבתי נורא. כתוב מצוין והצליח לעניין אותי לאורך כל הדרך.להיות במוחו של נירי או בעצם של אחרים עניין למרות המחשבות הפחות מעניינות שהנירי קרא לפעמים. אחרי שהספר הפסיק להתעסק בעבר והגיע להווה ולהייטלייט של הספר ,הסופרת החליטה שבמקום לקחת את זה עוד למעלה ולסיים עם פה פעור ,הגיע לסוף שלא עונה על השאלות וגם מכריח את הקורא פשוט לקבל אותו. סוף בנאלי עם אווירת ההפי אנדיג שלא משאיר טעם של עוד ואף טעם חמוץ ומר בפה.
המהפנטלארס קֶפּלֶר0בסרט "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" יש סצינה בה הגיבורה (שרה פון באפי או הלוחשת לרוחות אני כבר לא זוכר ) פותחת את תא המטען ומגלה שם גופה של חבר ומסביבה מלא דגים. היא צורחת, כמובן, ופונה לרחוב וכשחבריה מגיעים הם מסתכלים בתא המטען והוא ריק. ראיתי את הסרט לפני שנים אז אל תתפסו אותי בעלילה אבל הסצינה הזאת נחרטה לי בראש לדוגמה של הגברת מתח ללא שום הגיון עלילתי שכן לא יתכן שהרוצח סילק את הגופה בזמן שהגברת צרחה אולם העלילה מסתמכת על האירוע כוודאי. זה תכסיס זול ומבחינתי BIG TURN OFF ( איך אומרים את זה בעברית ?) במהפנט זה קורה לפחות פעמים. הספר הזה גרוע. מלבד חוסר האמינות בפרטים , הדמויות כל כך לא אמינות. לכל דמות נתפר סיפור רקע והיא מחוייבת לו לאורך הסיפור לא משנה עד כמה זה מופרך. הספר נכתב על ידי בני זוג ויש דיאלוגים בספר שנראה שהם פשוט שיחקו את המשחק שהייתי משחק שהייתי ילד , בו אתה כותב שורה ומשאיר מילה ומישהו ממשיך את הסיפור. תלוש לגמרי. יתכן שזה עניין של תרבות,היו קטעים בספר שהזכירו לי סרטים אירופיים הזויים , אבל קראתי כבר מספיק סקנדינביים כדי לדעת שזה לא זה. בצד החיובי: יש בספר מספר תפניות בעלילה שזה תמיד חיובי. מבחינתי ספר מתח טוב הוא מתכון לניקוי ראש והזרמת אדרנלין , הספר הזה עלול למחוק לכם את הראש. מזמן לא עיצבן אותי ספר כל כך. נקודת השבירה הייתה בערך בעמוד 260 והמשכתי כי רציתי לדעת איך זה יגמר וכי אני תמיד ( כמעט ) גומר מהצלחת. ההתרחשויות בסוף הספר , מעלות מעט בערכו – אבל עדיף להתרחק. להלן מספר קילקולונים ( תודה מילים על העיברות) להבהרת הנקודה. 1. נער בן חמש עשרה פצוע קשה ומונשם. מתנתק מהמכשירים ומודגש שהריאה שלו קורסת והכבד שלו מדמם והוא מצליח לרצוח , לרוץ ולהתחמק מהמשטרה בקלות. אפשר להשתמש בנעורים ובאדרנלין אבל יש גבול. 2. סימון חוזרת הביתה אחרי שבעלה נחטף ומה שמעניין אותה זה האם בעלה בגד בה ואז כשמתקשרת השותפה שלה לגלריה היא אומרת לה שהאמן שאותו פגשה כבר בעבר נמצא בגלריה ואם במקרה היא כבר נפרדה מבעלה אז נראה שהוא מעונין. סימון נעשיית רטובה ואצה לגלריה. עכשיו , יתכן שאנשים בסטרס יעשו את הלא יאמן ו\או יתנחמו בזרועות זרים אבל צריך להיות לזה איזשהו מבנה לוגי או יכולת של המספר לבנות את הסיטואציה. בספר אין לזה שום הגיון מלבד העובדה שסיפור הרקע של סימון אומר שהיא לא סלחה לבעלה על הבגידה לפני 10 שנים ועכשיו היא מתנקמת. 3. אריק מפסיק להפנט כי אישה שטיפל בה , חתכה את הצוואר שלה. היה סביב זה קרקס תקשורתי והוא הפסיק לטפל. גם חוקר המשטרה ןגם אישתו לא מכירים את הסיפור ולא את שם האישה וכשהוא מספר זה כאילו בפעם הראשונה. בפעם הראשונה לקורא אבל לא יתכן שלדמויות האחרות אין מושג. 4. והסב וביתו שנכנסים לזירת פשע שנמצא בה רוצח מבלי להודיע למשטרה וכו וכו וכו
