Mira•לפני 5 שניםLIMOR כתבת יפה, וזה בסדר לא לאהוב ספר ולחשוב שהוא לצעירים או בוגרים, זה טעמו של כל אדם. וכמו עודד מסכימה איתו בקשר לספר ההמשך השני, כשהשלישי מחפה עליו.על הביקורת של limor על צלה של הרוח מאת קרלוס רואיס סאפון
עודד•לפני 5 שניםספר מעניין מאוד, ומרחיב ידעקראתי לפני שנים. דווקא רומנים בלתי אפשריים, מזימות ומסתורין הן מעלות לטעמי. רקע של חנות ספרים נדירה וספרים עתיקים רק מוסיף. עשית לי חשק לעיין בו שוב. חבל שספר ההמשך היה רע, ולא התקרב באיכותו לספר הראשון.על הביקורת של limor על צלה של הרוח מאת קרלוס רואיס סאפון
יואל ספרי התורמוס•לפני 5 שניםאיך אמרו פה לאחרונה באחת הביקורות, ספר ספקטקולרי, באמת אחד הספרים המשובחיםעל הביקורת של limor על צלה של הרוח מאת קרלוס רואיס סאפון
הנערה שבעטה בקן הצרעותסטיג לרסוןאפתח בכך שאזהיר שהביקורת הזו מכילה בתוכה מידע פנימי מתוך הספר, ולכן אציין את השורה התחתונה כבר עכשיו- הספר מומלץ בחום, מכיל בתוכו מגוון רחב של נושאים, מלמד מאד ומעשיר מאד. ובכל זאת כמה הערות שהיו לי במהלך כל הטרילוגיה שלא ידעתי לאן להוציא: הייתה הרגשה שהסיפור יותר מידי נגד גברים, יותר מידי נגד הרשויות כאילו כמעט ולא יתכן כי יש גברים שאינם שונאים נשים ואם יש? הרי שהם צדיקים וחכמים ומוקפים בנשים, כגון: מיכאל בלומקביסט שמנוהל על ידי אריקה ושאר הנשים בחייו מפקד התחנה בלבלנסקי שהוא היחיד שמעניק למודיג' את הכבוד הראוי לה, שהיא כמובן כאישה היגיונית ורציונלית כמו מרבית הנשים בספר הזה. ארמנסקי שמעסיק את סלנדר מוצג כאדם טוב לב וכמוהו העורך דין הולגרן. אקרסון מפקד הסאפו שממנה את פיגורלה לאחראית על המשימה ובלבלנסקי שמצדד במודיג' לאורך כל הדרך. מנגד יש לנו את הגברים ה"רעים" שנענשים בעקבות יהירותם, שחצנותם ובעיקר שובניזם: ה"מוסד" שמנוהל על ידי גברים מיושנים ומאצ'ואיסטים שמאמינים כי הם יכולים לשלוט בכל כאילו מדובר במשחק שחמט ונחבטים פעם אחר פעם בעקבות שחצנותם, השוטר השובניסט שמאמין שלסבית היא למעשה חצי אישה גם הוא מוענש בטיפשות וחוסר שיקול דעת. עם זאת,נהניתי לקרוא על נשים מצליחות ודעתניות שכנגד כל הסיכויים וכל הגברים שמנסים למוטט אותן מרימות את עצמן מעלה פעם אחר פעם מהרייט ונגר ועד פיגורלה ומסוניה מודיג' ועד אניקה ג'יאני. כעסתי מאד על הסופר כי הציג זאת כניגוד - יש טובים ויש רעים ורוב הגברים הם הרעים, והרשויות מאוכלסות ברוב גברי ועל כן הרשויות הן רעות. הגברים הם האשמים בשכר הבכירים המנופח בחברה שאליה הגיעה אריקה ברגר, הגברים הם האשמים בקונסיפרציות נוסח רצח רבין סטייל בסאפו ושוב האגו של הגברים הוא האשם בכך שהחקירה של ליסבת התפרסה על 1700 עמודים. אנחנו מנסים לחתור לשיוויון בין המינים ואילו הספר מציע נתונים מדאיגים כאילו זה או אנחנו או הם, מדאיג אותי שקהל נרחב של הספר הוא דווקא נערות מתבגרות- אין אנו אמורים ללמד אותם לשנוא את הרשויות בכלל ואת הגברים בפרט. אך אנו כן אמורים ללמד אותם לחתור לחשיבה ביקורית.ולכן היה לי קשה לקרוא את הספר, הרגשתי שלעתים סטיג מגזים עם האופן שבה הוא מציג את הגברים בסיפור וגם כי הדרך שבה הוא הציג את הרשויות הייתה מגוחכת לחלוטין- ויש הבדל בין למתוח ביקורת על השלטון לבין להגחיך אותו עד יסוד. מלבד זה הספר נוגע בכל היבט בחיים- טכנולוגי, חינוכי, פסיכולוגי, כלכלי ואפילו גיאוגרפי. אני מרגישה שלמדתי המון בזכותו,קראתי את הטרילוגיה בנשימה אחת ואפילו קצת מצטערת שנגמר. מומלץ בחום.
צלה של הרוחקרלוס רואיס סאפוןלעניות דעתי ספר שמתאים לגיל העשרה/ תחילת שנות העשרים ולא יותר. רווי ברומנים בלתי אפשריים מזימות ומסתורין היה לי נחמד לקרוא , נהניתי מהתיאורים על ברצלונה, נהניתי מההומור וגם קצת מהעלילה אך הרגיש לי מעט ילדותי
צלה של הרוחקרלוס רואיס סאפוןלעניות דעתי ספר שמתאים לגיל העשרה/ תחילת שנות העשרים ולא יותר. רווי ברומנים בלתי אפשריים מזימות ומסתורין היה לי נחמד לקרוא , נהניתי מהתיאורים על ברצלונה, נהניתי מההומור וגם קצת מהעלילה אך הרגיש לי מעט ילדותי
הדרקון האדוםתומאס האריסספר מתח שבנוי בדיוק איך שסרט מתח אמור להיות- יותר מדי דיוק שגורם לכל להיות צפוי מראש
המקרה המוזר של הכלב בשעת לילהמארק האדוןספר מומלץ בחום. קראתי אותו לפני שנים בפעם הראשונה, קניתי אותו לפני שנתיים בדוכן מזדמן בשבוע הספר ולאחרונה קראתי אותו שוב בפעם השלישית. בהחלט מהספרים שכל פעם מביאים אותך לתובנה נוספת.
הנערה שבעטה בקן הצרעותסטיג לרסוןאפתח בכך שאזהיר שהביקורת הזו מכילה בתוכה מידע פנימי מתוך הספר, ולכן אציין את השורה התחתונה כבר עכשיו- הספר מומלץ בחום, מכיל בתוכו מגוון רחב של נושאים, מלמד מאד ומעשיר מאד. ובכל זאת כמה הערות שהיו לי במהלך כל הטרילוגיה שלא ידעתי לאן להוציא: הייתה הרגשה שהסיפור יותר מידי נגד גברים, יותר מידי נגד הרשויות כאילו כמעט ולא יתכן כי יש גברים שאינם שונאים נשים ואם יש? הרי שהם צדיקים וחכמים ומוקפים בנשים, כגון: מיכאל בלומקביסט שמנוהל על ידי אריקה ושאר הנשים בחייו מפקד התחנה בלבלנסקי שהוא היחיד שמעניק למודיג' את הכבוד הראוי לה, שהיא כמובן כאישה היגיונית ורציונלית כמו מרבית הנשים בספר הזה. ארמנסקי שמעסיק את סלנדר מוצג כאדם טוב לב וכמוהו העורך דין הולגרן. אקרסון מפקד הסאפו שממנה את פיגורלה לאחראית על המשימה ובלבלנסקי שמצדד במודיג' לאורך כל הדרך. מנגד יש לנו את הגברים ה"רעים" שנענשים בעקבות יהירותם, שחצנותם ובעיקר שובניזם: ה"מוסד" שמנוהל על ידי גברים מיושנים ומאצ'ואיסטים שמאמינים כי הם יכולים לשלוט בכל כאילו מדובר במשחק שחמט ונחבטים פעם אחר פעם בעקבות שחצנותם, השוטר השובניסט שמאמין שלסבית היא למעשה חצי אישה גם הוא מוענש בטיפשות וחוסר שיקול דעת. עם זאת,נהניתי לקרוא על נשים מצליחות ודעתניות שכנגד כל הסיכויים וכל הגברים שמנסים למוטט אותן מרימות את עצמן מעלה פעם אחר פעם מהרייט ונגר ועד פיגורלה ומסוניה מודיג' ועד אניקה ג'יאני. כעסתי מאד על הסופר כי הציג זאת כניגוד - יש טובים ויש רעים ורוב הגברים הם הרעים, והרשויות מאוכלסות ברוב גברי ועל כן הרשויות הן רעות. הגברים הם האשמים בשכר הבכירים המנופח בחברה שאליה הגיעה אריקה ברגר, הגברים הם האשמים בקונסיפרציות נוסח רצח רבין סטייל בסאפו ושוב האגו של הגברים הוא האשם בכך שהחקירה של ליסבת התפרסה על 1700 עמודים. אנחנו מנסים לחתור לשיוויון בין המינים ואילו הספר מציע נתונים מדאיגים כאילו זה או אנחנו או הם, מדאיג אותי שקהל נרחב של הספר הוא דווקא נערות מתבגרות- אין אנו אמורים ללמד אותם לשנוא את הרשויות בכלל ואת הגברים בפרט. אך אנו כן אמורים ללמד אותם לחתור לחשיבה ביקורית.ולכן היה לי קשה לקרוא את הספר, הרגשתי שלעתים סטיג מגזים עם האופן שבה הוא מציג את הגברים בסיפור וגם כי הדרך שבה הוא הציג את הרשויות הייתה מגוחכת לחלוטין- ויש הבדל בין למתוח ביקורת על השלטון לבין להגחיך אותו עד יסוד. מלבד זה הספר נוגע בכל היבט בחיים- טכנולוגי, חינוכי, פסיכולוגי, כלכלי ואפילו גיאוגרפי. אני מרגישה שלמדתי המון בזכותו,קראתי את הטרילוגיה בנשימה אחת ואפילו קצת מצטערת שנגמר. מומלץ בחום.
כריש זיכרוןסטיבן הול0ניסיתי באמת ניסיתי לסיים את הספר אבל ללא הצלחה. הגעתי עד עמוד 70 ופשוט החלטתי לפרוש. לדעתי הספר לא מובן בכלל, הזוי לחלוטין, פשוט לא הבנתי מה הסופר רוצה ממני. מי שהצליח או מצליח לסיים את הספר מברוק עליו:)
באדולינהגבי ניצן0"ועכשיו הסטודנטית הזאת השלימה לי את התמונה. היא בסיני מוקפת בכל השלווה והנועם האלה. אני לא יודע מי זה יעקב, אבל הוא לא כאן. יש כאן אותנו, את המקומיים, ועוד כמה סטודנטים, שבחרו כמוה לנוח עכשיו בסיני, ולא להיות בהפגנות. אז למי היא צועקת יעקב תתפטר? לעצממה. שלא תירגע יותר מדי, שלא תחשוב שהחיים מספקים ועשירים בלי אף קרב, בלי שום חזית. והבעת הפנים שלה, ברגע שהיא גמרה את המשפט. ראית? רווחה גדולה. היא מיד חזרה והתיישבה בפינה שלה, אפילו לא חיכתה לתגובה, ונרגעה. החומר כבר בווריד, המשבר עבר" פסקה גאונית שמשקפת את כל הספר. גבי ניצן אומר לנו ובצדק, לבחור לחיות את החיים שלנו בצורה נעימה יותר, שדברים שטויותיים יטרידו אותנו פחות אני אהבתי.
האיש שלא רצה להיות קטן אילן הייטנר0ישנם מעט ספוילרים, ראו הוזהרתם כחסידה גדולה של אילן הייטנר, לחלוטין ציפיתי ליותר. הספר התחיל מאוד מותח ומעניין, הזדהיתי מאוד עם כל האימרות שלו בנושא משפחה וילדים ואיך שהם בעצם מצמצמים את החופש ודורשים את כל תשומת ליבך. אך בשונה משאר ספריו של הייטנר, ניכר דגש רב ליהדות ולהתחזקות. בדף ה"תודות" בספרו הוא אף מודה לבורא עולם שאיפשר את כל זה... כמן כן, אשתו של הייטנר, כדמות מתחזקת יוצאת בביטויים חיוביים לגבי החינוך הדתי ועל כמה שהוא יותר טוב מהחינוך החילוני ואלו פשוט הרגיזו אותי. אני מאוד התחברתי לחיפוש המשמעות בספריו של הייטנר, אך שימת הדגש על היהדות כמוצא המשמעות פשוט לא מדבר אליי. אם הייתי מעוניינת לקרוא על כמה סיפוק יש בתפילה לאלוהים הייתי קוראת ספר של נעמי רגן. זה לא מה שחיפשתי כשקניתי את הספר. דבר נוסף שגרם לי לאי נוחות היא הצגת אשתו של גולן. בניגוד גמור לכמיהתו של גולן לא להיות קטן, אשתו מוצגת כאישה שכל עניינה הוא משפחתה ובעלה בפרט, ושכל מטרת קיומה היא לדאוג לצרכיהם ולהישאר סבלנית למצבי הרוח המשתנים של בעלה. די קטנה לעניות דעתי. גולן מצר על "חוסר התפקוד" שלה בתור עקרת בית, דבר שפשוט מקומם אותי. (בתור סופר שנמצא כמעט כל היום בביתו אני חושבת שהוא יכל היה למצוא זמן כדי להוציא מגבת חדשה, מחוספסת כזו כמו שהוא אוהב). מלבד שני הנושאים הללו הספר היה די מעניין. מסוג הספרים שגורמים לך להאמין בעצמך. הדמות של מילי פשוט גאונית. כמו בשאר ספריו של הייטנר, ישנן מספר תובנות שאאמץ לעצמי ולאורח חיי (כמו "סגירת האפליקציות"). תודה לך הייטנר, שגרמת לי להאמין בעצמי.
