הסיפור מצוין הספר פחות. העלילה המבוססת על סיפור אמיתי באמת מרתקת הבעיה שהספר כתוב מאד שטוח כמו רומן רומטי זול, חבל.

****




באמצע כל הכאוס של השנה שעברה, יגאל צור יצר איתי קשר ב"סימניה" והציע לי לקרוא את אחד מספרי המתח שכתב.

כמעט צחקתי לו בפרצוף (במייל). בתקופה ההיא אפילו לצלוח כותרת בוויינט היה לי קשה. מצד שני, הוא היה מנומס ונעים ולא מעיק, ובסך הכול ביקש ביקורת הוגנת אם וכאשר אקרא. אז אמרתי, שיהיה. למה לא? מבירור קצר שעשיתי, נראה שיגאל צור אינו ממש קוטל קנים. הוא הוציא לא מעט ספרים, גם בהוצאות גדולות ומוכרות, ועל "מוות בשנגרי-לה" באמזון הוא קיבל סופרלטיבים מלי צ'יילד וג'וזף פיינדר בכבודם ובעצמם. מצד שני, החיים שלי היו אז באמצע סחיטה וייבוש במכונת הכביסה האימתנית של המציאות. עזבתי את זה בינתיים בצד.

לא מזמן עשיתי סדר במחשב, ונתקלתי ב-PDF הזנוח ההוא. וואלה, חשבתי. יש מצב. אולי החיים שלי לא בדיוק חזרו למסלולם, אבל ייתכן שספר מתח זה משהו שאני יכול להכיל. אז בין עבודות ומיילים, קראתי עמוד פה ושלושה שם, וואלה, תפס אותי.

****

דותן נאור, גיבור הספר, הצטייר לי כמין הכלאה ישראלית מחופפת של ג'יימס בונד עם הדמות של אלי פיניש מהפרסומת של "מחסני חשמל" ואולי קצת סטיבן סיגל בגלל הקוקו והשארם המפוקפק. הוא חוקר פרטי שמבלה חלק ניכר מזמנו במזרח הרחוק, מקצוען, בקיא, ידען, מבוקש באולפני הטלוויזיה, אבל גם טיפוס רוחני כזה - עם שווא מתחת לחי"ת - שמתרגל מדיטציות של שעות ואני מניח שגם טנטרות שמביאות נשים לשיאי אביונה חדשים (מי שלא מכיר, כנראה לא קרא ספרים בעברית מהסיקסטיז והסבנטיז).

שירותיו של נאור

שבוע שעבר לקחתי אחת מנתבג ליבנה. זאת היתה בחורה גבוהה אולי בת חמישים. היא השאירה את המזוודות שלה על הרצפה ופתחה את הדלת מאחורה והתיישבה. לא כאילו היא ממהרת. הפוך. כאילו יש לה כל הזמן שבעולם. בלי להעיף בי מבט אמרה לי יבנה ופתחה תיק קטן בצבע זהב שנראה כמו חלוק נפוח כזה שיש בו הרבה מעויינים והוציאה ממנו משהו שנראה כמו עפרון בצבע סגול חלש. ישבתי עוד כמה רגעים והסתכלתי עליה במראה אבל לא נראה שהיא שמה לב על מה שקורה מסביבה. פתחתי את הדלת שלי ויצאתי מהאוטו. לקחתי את שתי המזוודות שלה גם הלבנה הקטנה וגם זאת שהיה לה צבע של שמיים ביום חם עם אובך והכנסתי אותן לבגאז' אחת ליד השניה. אחר כך חזרתי לאוטו והתחלתי לנסוע והיא בינתיים מורחת על השפתיים שלה את העפרון הזה שהוציאה ומסתכלת בראי קטן שבטח הוציאה אותו מתי שהייתי עסוק עם המזוודות שלה. רציתי להתחיל לדבר איתה קצת כי הכל היה שקט מידי וגם מוזר אז שאלתי אם היא רוצה לתת לי כתובת של הבית. בלי להסתכל לכיוון שלי היא אמרה את השם של הרחוב והבנתי שהיא מה שנקרא לא מעוניינת בשיחה. המשכתי להעיף מבטים במראה ופתאם אני רואה שהיא לוקחת את היד שלה ומתחילה למחוק את כל מה שציירה על השפתיים שלה ואחרי שמחקה ונמרח לה קצת המשיכה למחוק עד שכנראה חשבה שזה בסדר ואז התחילה לצייר מחדש ובעיניים שלי זה היה בדיוק כמו קודם. בראש נזכרתי במשהו שראיתי לפני כמה זמן במוזיאון באמסטרדם. היה שם כמו שעון אורלוגין כזה שעומד על הרצפה גבוה אבל זה היה עשוי מקרטון או מפלסטיק בצבע שחור ועמד גבוה אבל לא היה מלבן. זה היה כמו חרוט בלי ראש ואיפה שצריך להיות השעון היה עיגול וראו בו כמו זכוכית כזאת שיש באמבטיה שלא רואים ברור והיו מצויירים עליו המחוגים עם טוש וכאילו היה מישהו מאחורה שכל דקה מחק את המחוג של הדקות וצייר אותו מחדש דקה אחת קדימה ולפעמים מחק גם את המחוג של השעות והזיז אותו קצת וגם אצלו זה כל הזמן נמרח והיה נראה אחר כך כמעט אותו הדבר.