לפני שנה וחצי בערך התלוננתי פה בביקורת שההצלחה של "צופן דה וינצ'י" גרמה ליותר מדי סופרים לנסות לחקות את דן בראון ולכתוב ספרים מביכים במיוחד. ובכן, ידידיי, בשורות רעות - גם דן בראון מנסה לחקות את עצמו והתוצאות מביכות אפילו יותר.
הבעיה כפולה: לא רק שהוא לא מנסה לחרוג אפילו במילימטר מהנוסחה המוכרת שלו, אלא שגם את הנוסחה הזו הוא מבצע באופן גרוע במיוחד.

עד עמוד 400 בערך הספר מתנהל בדיוק (אבל בדיוק!) לפי המתכון של הספרים הקודמים, החל מגילוי החפץ המסתורי שמרמז ליצירת אמנות ידועה, דרך שפע של קתדרלות, קברים, מוזיאונים ומומחים, ידידים עשירים ברגע הנכון שמסדרים טיסה במטוס פרטי, ארגונים מסתוריים חובקי עולם וכו' וכו'. יש הרבה סופרים שחוזרים על פורמט מוכר, כמו ידידנו לי צ'יילד, אבל הם מצליחים בכל זאת להפתיע, בעוד שכאן הכל היה צפוי מקילומטר: הגעתם לקבר שמתאים בדיוק לתיאור בצופן? כנראה שזה לא זה. רודף אחריך איש מסתורי? עד מהרה הוא יסתבר כידידך הטוב ביותר. אתה נמצא בבירת אמנות אירופית היסטורית? חבל, אתה צריך להיות בבירה אמנותית אירופית היסטורית אחרת לגמרי. וכך הקורא מוצא את עצמו מפהק אפילו ברגעים שאמורים להיות דרמטיים במיוחד.
באשר לביצוע, נדמה שדן בראון עף על עצמו לגמרי בכל פרמטר אפשרי. הקטסטרופה העולמית מוגזמת, הפרשנות המיסטית מעייפת, התפנית הדרמטית אמינה בערך כמו פרק ב"הומלנד" והכל פשוט ארוך יותר מדי. אם היו מוותרים על כל הציטוטים הכפולים של דנטה או על ההסברים שחוזרים על עצמם לדמות אחת ששומעת מה שהדמות השנייה כבר הבינה אחרי שהדמות השלישית הסבירה לה ארבעה פרקים קודם, הספר היה מתקצר ב-100 עמודים ולא היה קורה לו כלום.

והיות שהספר באמת הרגיז אותי, כמו גם את שאר בני הבית שקראו את הספר, עוד כמה תלונות לסיום:
קודם כל, מה הסיפור עם ההגזמות? למה כל דמות צריכה להיות סופר-גאונה (אייקיו 208? סירייסלי?) וכל תמונה הכי מפורסמת וכל קתדרלה מדהימה ביופייה? חשבת שאם זה יהיה סתם מוצלח לא נאמין לך?
וזאת רק אני או שהדמות של ואיינתה, המתנקשת קצוצת השער, קצת יותר מדי דומה לליסבת סלאנדר?
ואם כבר הזכרנו את לי צ'יילד, למה לג'ק ריצ'ר תמיד יש זמן לעצור לקפה וסנדביץ' ורק לנגדון יכול להתרוצץ בכל אירופה בלי לישון, לאכול או לשתות קצת ממזרקה מפוארת ורבת סמליות מהמאה ה-12?

כשמשלבים את כל אלה ביחד, הסבלנות שלי לרוברט לנגדון מתחמק ממתנקשים תוך כדי שהוא מברבר בלי הרף על אמנות ימי-ביינמית במין סיור מוזיאונים אקסטרים היא בהחלט קצרת טווח. אני חושבת שכולנו צרכים להסכים עם אחי, שאמר שצריך לקוות שדן בראון לא יחליט לכתוב ספר על הסמליות של מגילות מדבר יהודה. דמיינו את הפרופסור המתלהב הזה מתרוצץ במוזיאון ישראל.