אמריקאים מאכזבים אותי, ג'יי קיי בריטית, אתם יודעים מה זה אומר? הידד לבריטים!!
אז למה כל כך שנאתי את הספר הזה, אתם שואלים?
אם התיאור המושלם להחריד של ילדת השלמות שלנו לא הספיק, אז בואו נעבור על זה שלב שלב. בואו נקרא לזה "___ חטאי ספר", בסדר? במהלך הביקורת נספור כמה חטאים הצטברו ואז נחליט! D:
קודם כל; העלילה.
אליינה (המפגרת) חזרה מצרפת לעוד שנת לימודים. היא מלכת השכבה החתיכה והמושלמת. היא בלונדינית-חטובה-לובשת-ורוד (וזה לא משהו טוב) שבנים נשבים בקסמיה בקלילות.
ואז בא הבחור החדש ההוא. סטפן פריקינג סלווטורה. הוא לא שם לב אליה במסדרון, וזאת נשבית בקסמיו (ממש מקסים. התאהבת כי הוא לא הסתכל עלייך). והספר עוסק בניסיונות שלה ללכוד אותו. ואז, כשהיא כן עושה את זה (!!! איך מישהי חסרת אישיות מצליחה לעשות את זה?!) הכל מסתבך!
כי יש דבר אחד היא לא יודעת, הוא ערפד. ויש לו אח מרושע.
וזהו.
זאת העלילה.
אז הבן אדם מאוד מופתע שהצליחו למרוח את הזבל הזה על פחות ממאתיים חמישים עמודים.
#מונה חטאים עלה ל 9 נקודות#
לאחר; דמויות.
*אליינה תמותי-בבקשה-ומהר היא הדמות הראשית. פקאצה ממעלה ראשונה. מודעת לעצמה ולכוח (קסם אישי שאין לה) שלה יותר מידי. ואגב, יש לה יותר מידי כוח על אחרים. היא בלונדינית, היא חטובה, הדמות הכי מקסימה בספר (מאט) מאוהב בה. ובנים אחרים מקרקרים סביבה על ימין ועל שמאל. בואו ואתן לכם כמה ציטוטים שהראו לי שהיא מטומטמת מדרגה ראשונה. ועוד מטומטמת יהירה לחלוטין:
"רוב הבנים, הרהרה אליינה, הם כמו גורי כלבים. מקסימים כשמעמידים אותם במקומם, אבל אפשר לוותר עליהם." זהו, עכשיו בחורי סימניה מורעלים כלפיה D:
"היה תמיד חומר טרי. לא היה בן שהצליח לעמוד בפניה ולא היה בן שהתעלם ממנה, עד עכשיו.” אה, כן? אני אביא את אח שלי ואז נראה.
"מה הטעם בלהיות מלכת בית הספר אם את לא יכולה לפעמים להפעיל סמכות על הנתינים?" זהו, שהכי קרוב למלכה שתוכלי להיות זה להיות במרתפי העינויים של הארמון, מותק =.=
"הוא יהיה שלה, גם אם זה יעלה לה בחייה. אפילו אם זה יעלה לה בחיי שניהם, הוא יהיה שלה." מישהו אמר לך כבר שאת מפחידה?
ויש עוד כל כך הרבה ציטוטים, אבל אם אני אצטט את כולם כבר ינשרו לי האצבעות ואני אקבל את שיא גינס על הביקורת הכי ארוכה בעולם שארכה קרוב לחצי מהעמודים בספר.
*סטפן לא-אמין-בשיט סלווטורה הוא, כמו שאמרתי, לא אמין בשיט.
הוא הבחור החדש והמסתורי עם העבר מלא הכאב בלי שום רסיס הומור ושמחה מאחוריו. כלום. נאדה. הוא חסר אישיות, גמיש, רכיכה כשמדובר באליינה. הוא אובססיבי כלפייה רק כי היא <I>מזכירה</I> מישהי חשובה מהעבר שלו. שהפכה אותו לערפד, שהוא אהב. לפני כמה מאות שנים!!
הוא מתאהב באליינה תוך שנייה, וגם יודע שהיא לא המישהי מהעבר שלו.
סטפן הוא דמות שמתיימרת להיות מגניבה ואדירה, אבל כזאת שיש לה לב. אם אתם רוצים דמות כזאת, אני מצטערת, לכו לחפש ספר אחר.
*דיימון מר-אני-אהרוג-אתכם סלווטורה הוא אחת הדמויות שהכי מעניינות בספר הזה. אפוף מסתורין ואופל, מגניב שכזה.
בעיה? הוא בקושי מופיע. וכשהוא מופיע הוא נשמע כל כך מזעזע שכל תדמית הרע קורסת. פשוט להקיא מהגועל הזה. והוא עוד האנטיגוניסט הראשי!! אז כל הספר נדפק!! לא שהוא לא נדפק קודם=.=
עוד בעיה היא הקטשיות, “אני-רוצה-את-הבחורה-ואני-אהרוג-אותך-אם-לא-תתן-לי-אותה-מוחעחעחעחעחע" כן, ברצינות? אתה רוצה את <B>ה</B>בחורה? זאת שב-ה' הידיעה? צר לי לבשר, נכון ה"אש" שאתה אומר שיש בה? כן, זוכר? אז כל מה שהשכל הקטנטן שלה יכול להכיל זה ורוד, ואח שלך, שום אש. אח שלך איכשהו הגיע לשם, אין לי מושג איך. אולי צריך מאמץ על טבעי בשביל זה. ואולי לא, כי אתה כזה חזק ומרושע ומוחעחעחע והיא לא סובלת אותך. תאמין לי, זה לא בגלל האישיות שלך, גם האישיות שלה לא מקסימה, נשבעת.
*בוני ומרדית, בובות הצעצוע של אליינה. חברות טובות, כמסופר. לא מאמינה בשיט לדבר הזה. בוני נשמעת כלבה, ומרדית כל כך שקטה שאני בקושי מתחברת אליה. שתי אלה מופיעות ברקע כי סיפור האהבה כל כך עיקרי שהן בקושי חשובות והכותבת בקושי מתמקדת בהן. בלע. ככה מפקירים חברות טובות? קשה לי להאמין.
*מאט, הדמות שהכי הכי אהבתי בספר :) פשוט חמוד. הוא אמיתי, ומתוק. ואני לא מאמינה שהוא התאהב באליינה הכלבה אוהבת הוורוד הזאת. ברצינות, איך מישהו מקסים כמוהו יכל להתאהב <I>בה?</I>:/
פשוט אין הערות לדמות הזאת, ורק בזכותו לא תליתי את עצמי בגלל הספר. ובאמת, זה היה קרוב.
*קרוליין. הביצ'ית של הסיפור. סוג של מיני-אנטגוניסטית שהייתה חברה לשעבר של אליינה. אתם יודעים מה? אני מחבבת אותה רק בגלל שהיא יודעת לסלוד מאליינה במקום שכל השאר סוגדים לכלבה. אומנם קרוליין מתלבשת בבגדים חצי שקופים ועם מחשוף עמוק יותר מהעמוקים בבריכה, אבל מה אכפת לי אם היא שונאת סוף סוף את הדמות המגעילה של הספר ואף אחד אחר לא. תודה, קרוליין! (אתם מבינים כמה אני נואשת?)
*משפחה קרובה; דודה משמה, בקרוב-דוד משמו, ואחותה משמה. למה אני לא זוכרת את השמות? כי הפעמים שהם מנהלים שיחה בספר אפשר לספור על אצבעות של יד אחת כששלוש מהן קטועות. הם בקושי מדברים, אנחנו לא מכירים אותם, אין לנו היכרות ראויה איתם. אין כלום. נאדה. מסתבר שלאליינה יש אחות קטנה, בת ארבע, נראה לי, שהמשפט היחיד שלה בספר הוא "את יפה.” וגם זה בחסד. אין אפילו תיאור שלה.
כשחושבים על זה, אליינה היא יתומה, וביחד עם אחותה, היא צריכה להיות מאוחדת ומגוננת. אבל היא לא. היא בכלל לא.
#מונה חטאים עלה ל 38 נקודות (וגם זה בחסד)#
תת נושא נוסף; מדד חוסר אמינות.
*אז אליינה מתאהבת במישהו כי הוא לא מסתכל עליה במסדרון.
*היא עושה הכל כדי ללכוד אותו ואובססיבית לגביו ואין לה הרבה מושג לגבי האישיות שלו.
*הוא רואה בה מישהי שהוא אהב בעבר ואובססיבי לגמרי לגביה, שזה בסדר. אבל דבר אחר זה להתאהב בה.
*אז היא מצליחה להוציא ממנו הודאה למה הוא מתנהג רוב הזמן כאילו הוא לא סובל אותה.
*הם דיברו פעמיים בקושי, ואז הם מתנשקים כשהם מדברים בפעם הראשונה בכנות.
*היא אומרת לו שהיא אוהבת אותו יום אחד אחרי שהוא מנשק אותה בפעם הראשונה.
*”אתה לא אוהב אותי גם?”
רציתי לומר - ברור שהוא לא, מפגרת!! אתם בקושי יוצאים יום!! אבל לנוכח העובדות - כן, הוא כן, אז הלכתי להקיא.
*אח שלו מנסה לנשק אותה ברגע הראשון שהם נפגשים. טוב, האח מניאק. אבל עדיין.
*מאיפה לעזאזל הוא יודע שיש בה "אש"? ומאיפה לעזאזל הוא הגיע למסקנה הזאת?! אין לה אישיות, אחי!!!
#מונה חטאים עלה ל 47 נקודות#
עוד תת נושא; תגובות מוזרות למצבים.
למשל, יש קטע שבו סטפן אומר "השתמשתי עליו בכוחות העל שלי". שזה בסדר, אבל זה לא בסדר שלא הקוראים (שיודעים בצורה עקיפה מעט) ולא הדמות הראשית יודעת איזה כוח על זה. כמובן, אנחנו לא אהבלים ויודעים שמדובר בכוח שכנוע. אבל צריך שהדמות תאמר את זה. וחוץ מזה, אם אני אבוא ואומר לכם "אני ערפד", ואיכשהו, בצורה קיצונית מאוד - תהיו רגועים ושלווים עם זה, כמו אליינה המפגרת שנרגעה אחרי שתי דקות, ואז אני אגיד לכם "השתמשתי על X בכוחות העל שלי.”
נכון שהפה שלכם יפער, כי חשבתם שהכוחות שלי מוגבלים לדברים פיזיים, ואז "איזה כוחות על?!”
אז זהו, שאליינה לא שואלת את זה!!! וזה חוזר על עצמו בכמה מקומות ומשאיר לפעמים את הקוראים באי וודאות כי אליינה כל כך מטומטמת שהיא לא טורחת לשאול כלום!
#מונה חטאים עלה ל 53 נקודות#
תת נושא אחרון בהחלט; אהבה והשאר.
אז כן, זה שם הולם לחלוטין לתת נושא הזה כי הוא מתייחס בהשוואה בכמות האהבה של הסיפור וכמה היא משפיעה ואובססיבית. תראו, האהבה הזאת מאוד מאוד אובססיבית. מופרכת בצורה מגוחכת, וגורמת לבן אדם לרצות לצחוק בקול על הדמויות.
קודם כל, הם בקושי מכירים אחד את השנייה, ופתאום, “הוווווווווו אני אוהבת אותך, נסיך ערפדי מושלם שלי.”
וכל הדביקות והצורך הבלתי הגיוני הזה להגן. הם לא מכירים אחד את השנייה. אין שום היכרות.
וחוץ מזה, האהבה מסננת לאט לאט את כל הנושאים; משפחה, חברים. איכשהו בהתחלה עוד החברות שלה הופיעו, לאט לאט אלה נעלמו מהרקע והפכו לדמויות ברות היעלמות.
אין חברה, אין משפחות, אין חיים חוץ מסטפן. סטפן, סטפן, סטפן. כל היום היא חושבת עליו.
כל. יום. מזורגג. מחדש!
דיי!! נמאס!! חלאס!! הבנו!! הוא חתיך, הוא מושלם, את מאוהבת בו!! זהו!! יש גבול, מפגרת!
#מונה החטאים עלה ל 89 נקודות -_-#
כמו שהבנתם, מונה החטאים כמעט 100 עגול. תמות, ספר!!! תמותו, אמריקאים!
בריטים שליטה!!!
זהו, אנשים. עכשיו אתה מבינים? יש גבול לכל תעלול, ופה הסופרת לא הבינה את זה. הספר הזה פתטי, עלוב, גרוע. אף פעם לא הגעתי למצב שאני ממליצה על סרט/סדרה ולא על הספר, אבל זה פשוט נכון. כל כך עדיף לכם לראות את הסדרה, לפחות אז לא תתקעו עם מחברת פקאצות הנוראה הזאת ביד.
הספר הזה חסר פואנטה, חסר אישיות, ואני באמת חוששת שלסופרת יש בעיות אישיות קשות אם היא חושבת כמו שהגיבורה הראשית שלה חושבת. אגב, גיבור ראשי הוא מישהו שנרצה להיות כמוהו, נזדהה איתו. אני לא מזדהה עם אליינה בשום צורה שהיא.
הספר הזה לא שווה מזמנכם. אפילו לא שווה קריאה. לטובתכם ולמען האישיות שלכם, כשאתם מוצאים עותק, תזרקו אותו למחזור.
זה מה שקורה כשמחברת פקאצות נוחתת על תולעת ספרים באמצע החיים, הא?
מה שגרייס לא יודעת היא שהם כולם היו אנשי זאב, ושהזאב צהוב העיניים, שמביט בה כל חורף ובשאר העונות נעלם, הוא נער בגילה. והוא מודע אליה. שמו סם רות'.
סם ננשך - קלאסי - כשהיה ילד קטן. מה שהוביל אותו לילדות קשה מנשוא, במהלכה עבר לגור אצל מנהיג להקת אנשי-זאב והתמודד עם פצעים שנשא. אנשי זאב לא הופכים להיות זאבים מבחירה, הם הופכים לכאלו כל חורף, שעה שהטמפרטורות צונחות ולא מאפשרות להם להיות בגוף האדם. ההשתנות כואבת ולא רצונית. מאוד לא רצונית. עצמות נשברות והעור נקרע, מאוד לא נחמד לצפייה.
כל שנה, לאט לאט האדם מאבד יכולת להישאר בצורה אנושית, הוא נשאר זאב לזמן רב יותר ויותר, עד שהוא מתקדם באיטיות לשנה האחרונה שלו בתור אדם, במסגרתה הוא יהפוך לזאב ויערוך השתנות בפעם האחרונה, ויחייה את שארית חייו בתור זאב, לא חיים ארוכים, משהו בטווח חמש עשרה שנה.
השנה זו השנה האחרונה של סם, שנותר זאב הרבה לאחרונה. והשנה הזאת היא השנה שסוף סוף עזר אומץ לדבר עם גרייס. וכשמא הצליח סוף סוף לזכות בחיבתה, החורף האחרון שלו מתקרב במהירות שיא.
הראשון הוא ספר מתקתק, רומנטי; מה שכל נערה בת עשרה תרצה מחבר שלה. האהבה בין שתי הדמויות הראשונות לא מעוררת בחילה, היא גורמת לך להסתובב עם חיוך דבילי עם הפרצוף כל היום.
ספר שני; שהות.
כשהכל נראה כעומד להסתדר, הוא קורס לאיטו. בפני האהבה של גרייס וסם יש קשיים, אלפי קשיים. דמויות חדשות מופיעות ומוסיפות לספר אופי מעבר לאהבה שלפעמים מרוב לקרוא אותה אתם עלולים לחטוף בחילה רצינית. תמיד יש גבו ותמיד רצוי בקלות. בספר אחת הדמויות הראשיות בהתמוטטות מתמדת, מה שהופך את הספר לכבד וכואב. הספר מרפרף בצליעה מסויימת ובחוסר עלילה - טוב, אבל פחות מידי דברים עיקריים קורים. יותר מידי פירוט. בספר זאבים חדשים מצטרפים ללהקה ועושים צרות לכמה וכמה דמויות אומללות, ובנוסף? העלילה מגיעה לנקודת קריסה לא צפויה של דמות.
הספר דביק, מאוד. הדמויות החדשות מוסיפות אישיות, אופי, רצונות. הדמויות מוסיפות נפח לסיפור שלפעמים נראה כחסר עמוד שדרה. וכולם אוהבים שיש דמות ילד רע בסביבה (: טוב, אני אוהבת. אבל אי אפשר להאשים אותי.
ספר שלישי; נצח.
אז לנצח ניגשתי בהלמות לב חוששות ובפחד.
אחרי שבספר הקודם זוג היונים שלנו נפרד, כעת הם עושים הכל כדי לחזור זה לזה. זה כואב ומשסע לב של קוראים אומללים. לא משנה כמה האהבה הזאת דביקה - יש משהו בהם שקורץ לך.
הדמויות שהיו חדשות בספר הקודם, או יותר נכון, דמות עיקרית מהם, הופכת ממש ממש מוכרת וחביבה על הקוראים; אופי סרקסטי, אף גבוה בשחקים, הילה שחורה שמופיעה ברגע שהאדם נכנס לחדר, משהו שאנשים אוהבים לקרוא. סטיריאוטיפי משהו, אבל כיפי.
בפרק הזה הסכנה רודפת את הדמויות וסוגרת עליהן מכל צד אפשרי, וכשהכל נראה חשוך - פתאום משהו טוב מבצבץ ממקום כלשהו.
הספר השלישי; מתקתק ודביק כתמיד. סיום לטרילוגיה שנותר בסוף פתוח.
סוף סדרות לא מסיימים בסוף פתוח; לא הארי פוטר - רולינג חתמה אותו בפרולוג. לא משחקי הרעב - חתום וסגור. לא דמדומים. לא פותחים את הסוף, פשוט לא. הסופרת פה החליטה לקטוע את הסוף באמצע ולהשאיר את הקצוות פתוחים, וחוסר פירוט משווע לגבי הסוף הכבר קיים.
<B>ספויילר</B> -
כלומר, מה עם התרופה של גרייס? היא עבדה? היא חיה? ומה עם קול ואיזבל? ומה קרה ללהקת זאבים? חוסר פירוט. זה הורג אותי, באמת ובתמים.
<B>סוף ספויילר</B>.
תראו, כשהפנטזיה מאכזבת אותי, אני נזכרת לפעמים כמה אני שונאת ספרי נוער. אולי רוב הקריאה שלי מורכבת מהם - אבל הם מייאשים לפעמים. הם מוצאים אדם וגורמים לו לרצות להקיא. יש גבול לכל תעלול, אנשים. לפעמים סופרי פנטזיה לא מבינים את זה. הם מנסים לעשות משהו כדי לפרוץ את המוסכמות ותקועים בחוקים פשוטים.
הסדרה התחילה יפה, בלי תבנית. אבל לאט לאט לא היה צריך תבנית כי הדמויות הראשיות נדבקו זו לזו כמו מסטיק לנעל. משהו שאיכשהו לא הצליח להרגיז אותי הרבה, כי הסופרת מצאה דרך לגרום לי להפוך לשלולית.
אני חולת רומנטיקה. תפסתם אותי. אפילו הייתי מוכנה להעניק לסופרת אישית שקל!
טוב, הענקתי לה קצת יותר (;
בכל מקרה, אני חושבת שאני לא בטוחה אם להמליץ על הסדרה או לא - לרובכם היא עשוייה להיות מתקתקת מידי, דביקה מידי, דרמטית מידי. ולמרות שזה נכון, הסופרת דחפה אותי להביא לה ציונים גבוהים בזכות כתיבה מדהימה והדמות האהובה עליי בספר - קול.
