אחד מהיתרונות של החורף כאן באפריקה הוא שאני מוצא עצמי כמעט ערום, על הדשא שלי, אוכל קלמנטינות, שותה "סטלה" קפואה ומשתזף ביום הכי קצר בשנה, יום שבעולם המתוקן מוקדש בדרך כלל לבניית בובות שלג או פינוי ערימות הלבן הזה מכביש הגישה לבית שלך.
והעונג של יום כזה ופעילות כזו מצליח להאפיל אפילו על ספר גרוע, כי מה היא הבעה דלה, סיפור קלוש ונסיון להיתלות באילנות כבירים כדוגמת גרהם גרין (חוצפה שלא תיאמן) לעומת קרני שמש מלטפות, מענגות ונוגעות בפנים ובחוץ?
אז כאמור הספר לא שווה השחתה של זמנכם הזול או היקר, מה שכן, בין קלמנטינה ללגימת "סטלה ארטואה" קפואה, הוא מביא הרהורים נוגים על אותה חלקת אדמה המכונה רוסיה.
כי אם יש מסקנה אחת העולה מ-99 אחוז מהספרים שעוסקים באותו מקום, החל מספרי אראסט פנדורין, עבור בספרים כגון "אפלה בצהריים" של קסטלר וכלה בכאלו העוסקים ברוסיה העכשווית, הרי שהיא חוסר החשיבות של חיי אדם, חוסר החשיבות של זכויות אדם, חוסר החשיבות של אדם באשר הוא ובכלל - הדרך הקשה שבה עוברים תושבי אותו מקום את התהליך שנקרא במקומות אחרים "חיים".
אז אני מפקיר את גופי שוב לשמש האפריקאית, לוקח עוד לגימה מהסטלה וחושב על זה, שלפחות בגלגול הזה, טוב להיות אפריקאי.

טוב כניראה זה אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה!
קודם כל כמה כיף לקרא ספר שנכתב במקור בעברית ולא מתורגם, והתיבול בספניולית רק הוסיפו לו חן.
אני לא ממש רוצה לדבר על העלילה, אבל הספר גרם לי להרבה מחשבות והזדהות עם הגיבורים.
רומן מקסים ומרגש שגרם לי אף להזיל דמעה בסופו
מומלץ בחום!

הביקורת מכילה פרטים מהעלילה (לא שזה כזה נורא...).

הספר הזה הוא הוכחה נהדרת לכך, שחומרים איכותיים הם לא ערובה לעוגה מוצלחת.

את הספר הזה קראתי, בגלל הרושם העז שהותיר בי "שערי האש" של פרספילד. חיפשתי לקרוא עוד ספרים שלו, ובחרתי ב"אחי לנשק" (כנראה טעות. הייתי צריך ללכת על "להרוג את רומל"). פה חייבים מילה על תרגום שם הספר. איך ובעיקר למה "the profession" הפך ל"אחי לנשק"?? לא ברור.

יש לספר הזה פוטנציאל להיות ספר טוב. סיפור מסגרת טוב (אהבה, אקשן, גיבור שהוא אנטי גיבור). סופר שיודע לכתוב (גם בספר הלא טוב הזה, פרספילד כותב מצויין), שולט בנושא עליו הוא כותב, ומייצר עלילה קולחת. אז איפה הבעיה? בסיפור... פרספילד רוצה לדבר על כל כך הרבה נושאים בספר הזה, שבסופו, קשה לקורא להבין על מה הוא בכלל דיבר.

עוד לא החלטתי אם הספר הזה מדבר על התלות העצומה של המערב באנרגיה פוסילית. אולי הוא דן בבעיה ההולכת וצומחת, של חברות קבלניות בתחום הצבאי. אלו בעצם צבאות פרטיים, שנלחמים עבור ארה"ב תמורת כסף. באפגניסטן ובעיראק פועלות כיום חברות קבלניות לצד הצבא האמריקאי. פרספילד לוקח את הדברים צעד קדימה, ובעתיד הקרוב שהוא מתאר, הצבאות הפרטיים האלו פועלים במקום הצבא האמריקאי. מתעוררת שאלה, מה יקרה ביום בו האינטרס של הצבא הפרטי- של הבעלים, אלו שחותמים בסוף היום על הצ'קים של החיילים, לא יעמוד בקנה אחד עם האינטרס האמריקאי?

ואולי הספר בכלל מדבר על הפריכות של המשטר האמריקאי, שבעצם נכנע ומתקפל בפני כל מי שיושב על השיבר של הנפט, עם תותח גדול, וצועק "אני משוגע". אצל פרספילד, המשטר כל כך פריך, עד שהוא בעצם מוכן להכתיר כריבון בוגד שמאיים לפגוע בארה"ב בכח. ואולי הסיפור האמיתי פה הוא ההתפרקות הערכית של החברה האמריקאית. תמורת נוחות (ואנרגיה היא נוחות), האמריקאים של פרספילד יכתירו כל אחד כנשיא.