הספר "משבר בפיקוד" מאת ריצ'רד א. גבריאל ופול ל. סאואג' (הוצאת משרד הביטחון, 1981) עסק במשבר המנהיגות בפיקוד בצבא היבשה האמריקני במלחמת וייטנאם ובדרכים המוצעות לפתרונו.
בווייטנאם, כתבו, למד הצבא "בדרך הקשה שאי־אפשר "לנהל" את אנשי היחידות הקרביות אל מותם. היעילות הקרבית תלוייה מאוד בנכונות להנהיג, ונכונות זאת מקויימת על־ידי נוכחותם של קצינים מוכשרים ואמיצי־לב, הנכונים להתחלק בסכנות עם אנשיהם" (עמוד 27).
אחת הסיבות, כתבו, לאי־יכולתם של כוחות היבשה "לשמור על לכידות תחת לחץ קרב בוייטנאם, היתה אי־היכולת של קציניהם להעניק אותו סוג של מנהיגות הנחוץ לצבא לוחם. קשה להימנע מן האשמה, כי החיילים לא הלכו (ולאחר מכן סירבו לעיתים ללכת) אחר מפקדיהם, משום שהללו התנערו מאחריותם להנהיג" (עמוד 16).
המחברים תיארו לשם השוואה את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, שלמרות התבוסות שספג מעולם לא התמוטט ולא הגיע לידי כניעה. לתפיסת המחברים, "את סגולות הלחימה של הצבא הגרמני אפשר לייחס, במידה רבה, לאיכות המנהיגות של סגל קציניו" (עמוד 38). אך הקצינים בצבא הגרמני היוו אחוז נמוך מאוד ממספר החיילים הכולל, ואילו בווייטנאם הגדיל צבא היבשה האמריקני את היקף הקצינים שבו בשיעור ניכר, ורובם המכריע נותרו "חסיני פצצות", כלומר בדרג האחורי הרחק מן הסכנות והלחימה.
במלחמת וייטנאם, כתבו הצבא האמריקני "שכח, כמדומה, את הלקח הבסיסי שידעו המפקדים תמיד מימי תרמופיליי: כדי להצליח, המפקד חייב להיראות בשדה־הקרב לעיני אנשיו. אדם גדול כג'ורג' פאטון הבין כמה חשוב להיראות – אכן, הוא נודע כמי שחושף את עצמו לסיכוני קרב" (עמוד 151).
בדומה לו, ציינו, "ארווין רומל ידע את ערך היראותו בקרב. אכן, הגרמנים המציאו כינוי של בוז לאותם קצינים, הסובבים מקושטים במגפים מצוחצחים ועיטורים, אך לעולם אינם חושפים עצמם לאוייב. הם כינו אותם בשם "טווסי זהב"" (עמוד 151). בקצרה, כתבו, "קצין טוב מבין, כי אנשיו ילכו אחריו, אם יהיו משוכנעים שגם הוא נכון לחרף את נפשו להגנתם" (עמוד 151).
המחברים נתנו סימנים לזיהוי הקצין הטוב (והלא טוב). כך למשל, המליצו להעריך דווקא מפקד "המשיג ציונים נמוכים על "טאקט" וה"סוטה מן הדוקטרינה המקובלת". ייתכן שהוא יצירתי" (עמוד 156). עוד ציינו, שקצין "שציוניו בנושא הנאמנות נמוכים – ערכו רב במיוחד, שכן אינו מוכן להשלים עם שיטות מפקדיו בלי ויכוח. יש לשער שהוא בעל רוח עצמאית" (עמוד 156). השניים המליצו לתת אמון בקצין "היוצא אל שאון התותחים, ואשר עשה כמה וכמה תקופות שירות קרבי ופיקודי בכל רמות היחידה" (עמוד 157).
יש לבטוח, קבעו, "בקצין שנראה לעיני אנשיו בקרב, ואשר פקודיו פעלו היטב" (עמוד 157), והתגלו ביחידתו שיעורים נמוכים של שימוש בסמים, "חיסולים" (הרג קצינים בידי פקודיהם) מניית חללים ("ניפוח" אבידות אויב) היו רעות חולות מהן סבלו יחידות הצבא האמריקני בווייטנאם. היעדרן ביחידה הצביע על פיקוד קרבי טוב. לבסוף, המליצו לבטוח בקצין "שדו"חות הכוננות שלו מצביעים על אחוז גבוה של ציוד לקוי. הוא אדם המסור לאמת" (עמוד 157).
בהתייחס לצה"ל ציטטו המחברים את הרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, שכתב לאחר מלחמת ששת הימים כי לתפיסתו באיכות הפיקוד הקרבי "טמון סוד הצלחת צבאנו במלחמת ששת הימים… איני יודע שום גורם אחד, שאפשר לייחס לו כה הרבה הישגים היסטוריים כמו האיכות האנושית והמוסרית של מפקדינו, שנכונותם ללכת בראש, גבורתם האישית, עוז רוחם ונכונותם להקריב את חייבם הם תוצאותיה הישירות" (עמוד 88).
המחברים ציינו כי להערכתם, "איכותו הבולטת של הצבא הישראלי ומפקדיו בכל הדרגות, נוכחותם בחזית ונכונותם להסתכן באבידות, יחד עם היותם נראים לעיני חייליהם, מרכיבים כנראה את היסוד המרכזי בלכידות היחידה הצבאית הישראלית. הצבא הישראלי מדגיש איפוא את הקבוצה הבסיסית המונהגת יחד עם האחריות המוסרית והצבאית הכרוכה בכך – והקצינים והמש״קים הללו נושאים באחריות המוטלת עליהם" (עמוד 88).
בהערות השוליים עמדו המחברים על היחס "בין אבידות לביצוע בצבא הישראלי. במלחמת 1973 אבדו לישראל 2,500 חיילים, ש־25 אחוז מהם היו קצינים" (עמוד 165). היחס היה גבוה, קבעו, אבל כך גם רמת הביצוע. יש לקוות שרמת הביצוע נשמרת, בין היתר בשל נכונות המפקדים להוביל, כמאמר משה דיין, מלפנים.
ספר חשוב שמלמד על ערכה של מנהיגות קרבית ועל היותה הגורם המשפיע ביותר על הלכידות והיעילות הקרבית של היחידה, ומכאן שיש להשקיע רבות בטיפוח, שמור ושיפור דרג המפקדים, בוודאי ובוודאי אלו שהינם קציני שדה קרביים, הנושאים בעיקר נטל המנהיגות הקרבית.
