הסופר של ברלין נואר מתמצא בנבכיה של המדמנה הנאצית, לא פחות מאשר רכילאי צמרת מיטיב לתאר את חבורת הסלבריטאים שלו. בשורה ארוכה חולפים לפנינו דמויות מיתולוגיות ששייכות להיסטוריה האפלה ביותר של האנושות. יוליוס שטרייכר, הרמן גרינג, ארתור נבה, היינריך הימלר, ריינהרד היידריך ועוד רבים ורעים. חלקם אמיתיים (אבל לא מוכרים לציבור הרחב) וחלקם בדויים, אבל קורמים עור, גידים ורשע באותה המידה.
בספר השני בטרילוגיה (הראשון היה סיגליות מרס המעולה) חוזר לזירה ברני גונתר, הבלש האפל, הניהיליסט, הציני הבועט במוסכמות, כדי לצלול לתוך תעלומה חדשה: מי רוצח בברלין נערות אריות בלונדיניות ותכולות עיניים, משסע את גרונן ומקיז את דמן. נשמע איום ונורא? זהו, שבביצת האכזריות של אנשי האס.אס. נשמע הרבה פחות נורא.
ברלין של 1938 איננה פרבר שקט של אנשים נורמלים עם עבודה שפויה וחלומות טריוויאלים, עם עיתונות מאוזנת וערכי משפחה נעלים. בברלין של ערב השואה צמרת הנאצים שורצת, בועטת, יורה, רוצחת בדם קר, ובקיצור, אם בכל ספר אחר הרציחות היו מזעזעות, בספר הזה לא ממש.
פיליפ קר, סופר גאוני וחכם נטל על עצמו משימה לא פשוטה כלל וכלל, לתאר במלוא ה"אובייקטיביות" את ברלין הנאצית ערב המלחמה. כולנו גדלנו על השמות המפחידים של צמרת הגסטפו והקריפו, על ההנהגה שבחלקה הועמדה לדין אחרי המלחמה ובחלקה נמלטה על נפשה. הורגלנו בתיאור של מפלצות וסיסמאות מפני שתוצאות מעשיהם אינם מתיישבים על הלב האנושי, ובמיוחד הלב האנושי שסבל מתוצאות אלו. (ותאמינו לי, להיות דור שני לשואה, גם זו אינה חוויית חיים מרנינה). תמיד ראינו בהם מונומנטים של רשע מזוקק, אף פעם לא קיבלנו תיאורים כה חיים של אנשים קטנים, עם חזיונות והזיות, קנאות ושנאות, טיפשות ובהמיות כאלה.
המוקש הוא בדמותו רבת הפנים של ברני גונתר הבלש. פיליפ קר אינו מנסה לברוא בלש נורמלי עם ראייה אנטי-גזענית ואנטי נאצית של ימינו. זה פשוט לא היה עובד. לא היו הרבה צדיקים בסדום הנאצית וברני גונתר גם הוא אינו אחד מהם. הוא אנושי, ולכן גם אם הוא מתנגד באורח מסויים לאידיאולוגיה, בכל זאת הוא מצטרף למחלק הרצח בפקודת היידריך, כדי לפתור את התעלומה, ותוך כדי כך נעשה עד לזוועות לא מעטות בלי להזדעזע יותר מדי.
