הבעיה של הספר, אם לסכם זאת במשפט, הוא העובדה שהוא מקורי במקומות שבהם אין צורך להיות מקורי, וממוחזר לחלוטין במקום שבו המקוריות דווקא נדרשת.
ואם נפתח את המשפט הזה, אני רוצה שתחשבו על זה לרגע - כמעט בכל הספרים, הדמות הראשית הגברית, מושא האהבה של הגיבורה, בנויה בדיוק עם אותם המאפיינים. הוא בדרך כלל מצ'ואיסטי, קצת מאוהב בעצמו, יש בו צד אגואיסטי ולפעמים הוא לא שם על אף אחד, חוץ מכמובן הגיבורה שעתידה להיות אהובתו. והוא, כמובן, חתיך ושרירי, ומאוד מאוד בטוח בפעולותיו.
עכשיו, לפני שאתם סוקלים אותי - עשיתי כאן הכללה מקיפה, ומובן שיש יוצאים מן הכלל. הספר הזה הוא אחד מהם. במקום שהגיבור שלנו יהיה הגבר בסיפור, הוא מהסס, לא בטוח בעצמו, חסר ניסיון עם נשים, מובך בקלות, וכבר על ההתחלה, במקום שבו אמור להתחיל החיזור בינו לבין הגיבורה, הוא מוותר והולך על קלף ה"חברים הכי טובים". והנה, רבותי, המקוריות שבספר.
הבעיה היא זו - יש סיבה למאפיינים החוזרים כמעט בכל הספרים. רוב קהל המתבגרים יעדיף את דמות ג'ייס על דמות סיימון. סליחה, ההשוואה הזאת לא הוגנת. סיימון של "בני הנפילים" לוקח בהליכה את הרכיכה המכונה הנסיך מקסון.
עכשיו, נעבור לחלק השני של המשפט הפותח - הוא לא מקורי במקומות הנדרשים. ואיפה זה המקומות הנדרשים? ובכן, בעלילה. כשקניתי את הספר, המוכרת אמרה שהוא "משחקי הרעב אבל עם בנות ועם מלך". הנחתי שהיא מדברת על הכתיבה, אולי על רעיון דומה. לא חשבתי שהספר הזה הוא בדיוק משחקי הרעב, אבל עם בנות במקום מתמודדים ומלך במקום החיים שזוכה בהם המנצח ממשחקי הרעב. עד עמוד מאתיים בערך, העלילה זהה באופן מפחיד. התלישה מהבית, הכאב על הבסטפרינד/בויפרינד שנותר מאחור, המעריצים כביכול, הראיונות, ההכנות. זה פשוט העתק מוחלט לרב המכר הנודע. אבל אז שולפת הסופרת את קלף המקוריות שלה מהמותן, ואם נהיה כנים, עדיף היה לו לא הייתה שולפת אותו. אם אתם לא עוקבים, הקלף הזה הוא הנסיך מקסון, וכאן הכול מתחיל להדרדר.
