החלק האהוב עלי ביותר באומנות הוא הערבוב צבעים לגוון שמתאים לרגש שאני רוצה להעביר..
אם הייתי צריכה להתאים צבע לספר הייתי בוחרת כחול מלנכולי עמוק קצת ושחור, שילוב שקט ואלגנטי אבל דיכאוני מאין כמוהו.
חשבתי שהספר יהיה פנטזיית נוער רגילה ונדושה ( בצורה טובה) עם טוויסט נחמד, כשהרגיל והנדוש מבוצע טוב פשוט לא נמאס ממנו אף פעם.
אבל הסופרים היום כנראה מתעקשים שדיכאון זה באופנה. אני פשוט לא מבינה למה הכל

אני חייבת לומר שעוד בתחילת הספר, חברתי הנפלאה אמרה לי מה גורלם. אחת הסיבות למה אני מנסה לקרוא ספרים במהירות כדי שלא תגיד לי את סופם.
הייתי בטוחה שאביא לספר 3 כוכבים. כי ציפיתי שהסופרת תעשה את הלא מצופה ותציל את כולם,מה שלא נראה לי שהיא תעשה, ובעצם כתבה ספר משעמם ואדיש.
אבל להפך.
זה עלה לי ל-4 כוכבים כשעדיין בכיתי על מה שקרה.
וזה עלה לחמש, כשהיא בסוף כן הצליחה להפוך את הקערה ששקעתי בה בעקשנות.