אם לשפוט את הספר הזה על פי פרמטרים קרים, "ספר יום הדין" הוא דוגמה ומופת לז'אנר המסעות בזמן.
זו הפעם ראשונה שאני קוראת ספר שבו המסע בזמן הוא לא הרפתקה ספונטנית או תאונה כפויה: לא תמצאו פה ילדים שנכנסים בטעות למנהרה קסומה; אף אחת לא הלכה לתומה לקטוף עשבים ונחתה בטעות בסקוטלנד של המאה ה-18; אין שום גבר בעל פגם גנטי שמתיידד עם אשתו לעתיד בת השש.

העלילה של "ספר יום הדין" מתבססת על רעיון שהוא בעיני

ספר מסע בזמן מקסים (ואני אוהב ספרי/סרטי מסע בזמן), הספר זכה בפרסי הוגו ונבולה ועוד כמה פרסים אחרים בתחילת שנות ה-90 כאשר הוא פורסם.

קיוורין הוא סטונדטית במגמת היסטוריה באוקספורד בעולם עתידי שבו מכונות מסע בזמן מופעלות באוניברסיטאות ומשמשות למטרות מחקר.
קיוורין נוסעת אחורה בזמן כדי לגור בכפר אנגלי מימי הביניים לכמה שבועות, אבל דברים משתבשים קצת. היא מגיעה ו(למרות כל החיסונים שקיבלה) מיד חולה מ

הספרים שאני קוראת נוטים להתקבץ יחד בנושאים משותפים או תמות מובילות. זה קורה גם כשלא אני זאת שבוחרת את הספרים לקריאה והם מתגלגלים לכאן בדרכים שונות. את הספר "כהרף עין" קנתה הבת שלי והביאה לכאן כדי לקרוא בעצמה. את "ספר יום הדין" שעוסק גם הוא במסע בזמן קנה בן הזוג ביום שישי שעבר כהכנה לשהות של שבת בבית חולים לצד אמא שלו. הנה עצה טובה לחיים טובים: אם אתם רוצים ספר מהנה לקריאה בשבת, אולי לא כדאי לכם לב