אבי, קצין שריון שהשתתף בכמה מלחמות בחייו, טוען שכדי להיות לוחם אמיץ צריך להיות די מטומטם. שדה קרב הוא לא מקום מתאים לאדם חכם, מפני שבנסיבות שכאלה, הדבר ההגיוני ביותר לעשות, זה לברוח ומהר. אז כמובן שהעניין מורכב קצת יותר, וגם הוא יודע את זה, אבל בגדול אפשר לומר שאם יורים עליך ואתה לא מפחד – כדאי שתראה רופא.
המספר, יורם, בן דמותו של פוצ'ו הצעיר, מעיד על עצמו שהוא פחדן. אם זה נכון ואם לאו, אין טעם להתווכח איתו – ככה הוא מרגיש, והיו לו גם סיבות טובות לפחד: סדרת הקרבות על חרבת מאחז, אותה הוא מתאר בספר הזה, היתה בין המערכות הקשות שידעה חטיבת יפתח הפלמ"חאית. חרבת מאחז היתה תל על יד רוחמה, לא תואר לו ולא הדר, אלא שהוא צפה על שדה התעופה אבק 2, שהיה נקודת האספקה היחידה בין ישראל ובין הנגב במהלך מלחמת העצמאות. זאת הסיבה שהמצרים חשקו במקום: אילו כבשו אותו, הם היו שולטים על שדה התעופה, ולמעשה מנתקים את הנגב ממדינת ישראל הצעירה.
לצד סיפורי הקרבות הקשים, יורם/פוצ'ו מתאר בחינניות ובהומור איך התגלגל אל הפלמ"ח ואל הנגב. הוא מציג בפני הקורא גלריה של דמויות פלמ"חניקים, נשים וגברים, מספר על האהבות הראשונות, על הריבים וה'מתיחות' בהכשרה, וגם על הדאגה בבית, החופשות, המתחים במשפחה, המכתבים. פוצ'ו כותב באופן אותנטי, פשוט וישיר. יש בספר מעט מאוד תיאורי נוף ואין קישור בין חיי הפרט לבין גודל השעה ההיסטורית. בכלל, כל הספר כאילו שואג איזה "מַעֲלֵישׁ" פלמ"חניקי מחוספס: אז חם וקר ומאובק ואין אוכל נורמלי וישנים על האדמה ואי-אפשר לחפור באדמת הליס ולא התקלחנו חודש וכולם מסביב רוצים להרוג אותנו והמ"מ ברח – מַעֲלֵישׁ, נתגבר. גם את הזוועות הגדולות ביותר, הוא מתאר בדרך כלל בהומור שחור שקשה לעמוד בפניו. זה הזכיר לי בחור נכה שאני מכירה, שבכל פעם כשכואב לו, הוא צוחק ללא שליטה. צחוק והומור הם כלים נפוצים בהתמודדות עם קושי, עם צער ועם זוועות שקשה להכיל. מצד שני, זה יוצר הרחקה אצל בעל החוויה ובמקרה הזה, גם אצל הקורא. יש מעט מקומות בספר, שהמספר מרשה לעצמו לשהות בתוך האימה והצער התהומי שבלחימה קשה ובפרידה מחברים טובים שנהרגים סביבו, ואלה הקטעים המרגשים והאמיתיים ביותר.
הספר התפרסם ב-1966, כשבע שנים לאחר ספרו המונומנטלי של ס. יזהר, "ימי צקלג", שגם הוא מספר על אותם הקרבות. לא יכולתי להימנע מהשוואות בין הספרים ולזהות דמויות שמופיעות בשניהם, בווריאציות שונות ומשונות. ההשוואה לא עשתה חסד עם ספרו של פוצ'ו. "אני פחדן אני" הוא באיזה מובן 'ספר לחבר'ה'. הוא אותנטי, מגולל את מהלך הקרבות האמיתיים מפיו של לוחם שהשתתף בהם, אבל הוא קצר ותמציתי, ונוגע ברפרוף בבלהה, בטראומות, ובמתח הקשה להכלה שבין החזית ובין תל-אביב השאננה. אף על פי שיזהר סמילנסקי היה קצין מודיעין בן שלושים ושתיים במלחמת העצמאות (קשיש במושגי הזמן), ולא לחם בקרבות חרבת מאחז, הוא הצליח לכתוב על אותו הנושא את אחד הספרים המרגשים, הפיוטיים, העצובים והמופלאים שנכתבו בשפה העברית. הוא לקח את סדרת הקרבות הללו ונתן לה נופך מיתי, היסטורי, הומניסטי ורחב, תוך שהוא מקשר אותה לנופי המקום ולחברה ביישוב העברי לדורותיו ולזרמיו. בעוד פוצ'ו מתוק ומצחיק, כתיבתו קולחת ומלבבת והוא מציג כאן עדות שהיא מסמך היסטורי חשוב, ס. יזהר הוא סופר ענק. זה ההבדל.
הערה אחרונה (ומבחינתי האישית, בלתי נמנעת): הספר מלא בשגיאות עברית ובשגיאות הקלדה. כמה חבל שלא נעשו בו עבודות עריכה והגהה כראוי לו.
