כמה דברים כדי לנקות את השולחן:
תפוס ת'יהודי! היה ציני, סרקסטי, מבדר והיכה כראוי וכנדרש את השמאל בישראל, השמאל הנלעג, המלא רחמים עצמיים ושנאה לוהטת ובלתי מוסברת למדינה.
אני ישן בחדרו של היטלר היה ניסיון לחזור על ההצלחה, אבל הכישלון היה נורא. זה היה ספר סתמי, קלוש ומיותר.
שקרים שכולם מספרים הוא ספר מצטבר. תיכף ההסבר המתברר.
שקרים שכולם מספרים מתברר דווקא כאמתות שלא מספרים. הפעם יוצא העט הנודד טוביה טננבום דווקא לשוטט במגרש הביתי יונייטד סטייטס אוף לייז. בתחילה חשבתי שמדובר במקרה חוזר של גרמניה וחדרו של היטלר, אבל הקריאה המצטברת הוכיחה שמדובר בעניין מדכא: האומה החזקה בתבל היא אומה פתטית, מלאת שקרים, אמתות מושתקות ושנאה עיוורת לישראל, כמו גם חיבה בלתי מוסברת לטיפול בשינויי האקלים ואהבה לפלסטין.
השיטה החוזרת על עצמה היא יציאה למסע ברחבי אמריקה, מסע המצריך רכב, לא עניין של מה בכך אצל אדם המחזיק רישיון, אבל אינו נוהג. בסוף נהג גם נהג ואף פיתח חיבה עמוקה לכלי הרכב אותם שכר.
עשרות ערים גדולות נפקדו. מהחשובות עד לזוהרות ומפורסמות, מפרברי העוני של כל עיר עד למסעדות היוקרה שלהן. לכל התושבים מכנה משותף אחד, סודי וחתום: אסור לספר למי הצבעת בבחירות ובטח לא למי תצביע. האמריקאי הממוצע לא מוכן לומר מילה על נטייתו הפוליטית ומחביבות בסיסית הופכת התנהגותו לרושפת ברגע שהוא נשאל לגבי נטייה זו. אם הוא ממין הלהט"ב אין לו בכלל בעיה לומר.
טננבום סבור היה שהנטיה הבסיסית של האמריקאי באשר הוא היא חיבה לישראל. ברוב המקרים הוא נתקל בטרנד הבא: דאגה עמוקה לשינויי האקלים וחיבה עמוקה לפלסטין. ממש כך. מילא החיבה והדאגה, אבל אותו אמריקאי ממוצא גם מגלה בורות עמוקה בכמעט כל דבר, כולל הפרופסור הממוצע. פשוט לא להאמין במי אנו בפרט והעולם בכללו שם מבטחו.
טננבום יודע לקרוא מגמות: האוכל בצפון עלוב ומשתפר בדרום עד שהופך לאלוהי דווקא במכסיקו (לא הסיטי, המדינה). העשירים גרים בכמעט גטאות, מאובטחים ואינם מראים עצמם בציבור. השחור הממוצע חי בזבל במיוחד בזמנו של אובמה. הרדיפה אחר המעשן הפכה לאובססיה. מלבב.
טננבום אוהב ורוצה להצחיק ולשעשע. הוא יודע לעשות זאת, הוא פיקח והיה נחשב ממזר עילי בחברה הפולנית. אלא שקריאה בספר, למרות העקיצות, הופכת למטרידה ככל שמדרימים בעמודים. ידענו שהאמריקאי הממוצע לא מי יודע מה אינטליגנטי, לא מאלתר, לא מתמרפק. אבל התמונה המתגלה עוכרת שלווה משש: זה מתחיל בקריאה של אוניברסיטאות ידועות להחרים אותנו ונגמר בחיבה לפלסטין בלי הבנה וסיבה. זה ממדינה שאנו כל כך אהבנו לקבל מהם קולה וג'ינס.
וסתם כדי לסבר את האוזן: ארה"ב פלשה להוואי וסיפחה אותה ב-1959. אובמה, בלי ועם קשר, בא מהוואי. השנים בהם הוא בשלטון הן השנים הגרועות ביותר לכל מי שאינו לבן. האמריקאי הלבן משקיט מצפונו בנוגע לאינדיאנים ונותן להם קזינו בשמורות שלהם. הם בתמורה נותנים חזרה שיעור גבוה יחסית באוכלוסיה של אסירים.
יש לנו הרבה מה ללמוד מהם. הם הרי האומה העשירה בתבל.

סיימתי את הספר ביום א'. הסקירה כבר התבשלה במוחי. התלבטתי אם לכתוב אותה לפני הבחירות בארה"ב או אחריהן. הראש אמר לי לחכות ולראות האם הספר תורם משהו להבנת תוצאות הבחירות. זהו בהחלט ספר שסקירתו צריכה לבוא מהראש בלבד, ראש פתוח. סקירות מהלב אני משאירה לסוגות ספרים אחרות.

הספר מעלה כמה תובנות נאות, שהחשובה בעיני בימים אלה היא "מיהם האמריקאים? זו לא חברה אחת, אלא חברות רבות, חברות מתחרות רבות , שכל אחת פוחדת מהשניה".
ברישא של ההבחנה אין הרבה חידוש, אבל סופה מחדד את המציאות שהתגלתה לנו במלוא עוצמתה בימים האחרונים. (חבל שאין אפשרות באתר להדגיש כיתובים. בהחלט מגיע לארבע המילים האחרונות להיות מוגדלות, מודגשות, וקו מתוח מתחתן).

נראה ש"פחד" היא מילת חשובה בהבנת החברה האמריקנית. טננבום חושף כי בארץ החופש רוב האנשים אינם אוהבים לחשוף את דעותיהם בענייני דת או פוליטיקה, ולמי הצביעו/יצביעו לנשיאות "כי או שתחטוף סטירה או שתחטוף כדור" כדברי ראש עירית קלוג שבאיידהו, או לחילופין - הסברו של שגריר אמריקאי בקטאר לשעבר: "הצבעה עבור סנאטור והצבעה עבור נשיא, הם שני דברים שונים. הצבעה לסנאטור מתמקדת בסוגיות שעל הפרק, אבל הצבעה לנשיא היא עניין אישי ביותר הקשור יותר לאהדה למועמד, ליחס לאישיות שלו, ופחות מזה לסוגיות."
הפחד גם מניע את שפת התקינות הפוליטית (הפוליטיקלי הקורקט) לרמות קיצוניות, שלעיתים גובלות בפגיעה בחופש הביטוי. מטרתה של התקינות הפוליטית היא לשמור על ריקמת החיבור הרופפת בין החברות הללו ובתוך עצמן , לטייח את כל הסדקים הפעורים ביניהם, ולהסוות את מה שמבעבע בתחתית האמת.

כמובן שקיים גם הפחד של הלבנים מהשחורים ושל השחורים מהלבנים . הרבה אנשים שדוגלים ברב תרבותיות "אוהבים שחורים ממרחק בטחון" ולא מכירים שחורים באמת. הם לא יעזו להיכנס לשכונותיהם. לא שיש להם סיבה טובה לכך. בשכונות העוני והפשיעה - "תוגת השאול" של אמריקה - שחורים הורגים שחורים בלי חשבון הרבה יותר מאשר שוטרים/אנשים לבנים יורים בשחורים. (למעשה שוטרים הורגים יותר לבנים מאשר שחורים). שחורים שנהרגים ע"י שחורים לא מעניינים את האיש הלבן, רק שחורים שנהרגים ע"י לבנים. חמור מכך, אין זה פוליטיקלי קורקט לדבר על רצח שחורים בידי שחורים, כי הדבר עשוי להתפרש כ"גזעני". מהצד האחר, גם אם אתה עו"ד הגון אבל שחור ואיש עסקים מצליח ומכובד אבל שחור ( וואו, לא תקין פוליטית, הייתי צריכה להגיד אמריקאי-אפריקאי) בעיר גדולה לא תימלט ממעצר לצורך תשאול ע"י המשטרה. כאשר מדובר באירוע בו מעורבים לבן ושחור, ויהא אירוע פעוט ככל שיהיה, תמיד יפנו השוטרים את מבטיהם אל השחור ויעכבו אותו גם כשאינו אשם. כך אותו עו"ד ואיש עסקים שחור נעצר 129 פעמים במהלך 36 שנה (מגיל 14 עד גיל 50).

השחורים לא מתים על אובמה. לדעת רובם, מצבם לא הוטב בשנות כהונתו, אולי אפילו הורע. (מעניין, אף מרואיין שחור לא מזכיר בספר את רפורמת הבריאות של אובמה). זו אפילו דעתם של השחורים במחוז שבו נבחר אובמה לראשונה לסנטור ב-1996. אולי זה יכול להסביר את אחוזי ההצבעה הנמוכים של השחורים, כי אם אובמה לא הביא להם אפילו שביב של ישועה, הם אינם מצפים שקלינטון תעשה זאת. זו גם דעתם של לא מעט היספאנים שטננבום פגש על מצבם שלהם.

מאידך -במישיגן (שהפתיעה בהצבעה לטראמפ אחרי שב-2012 הצביעה לאובמה) פוגש טננבום אישה לבנה עירונית שמבכה את רפורמת הבריאות שגוזלת ממשפחתה כסף עבור זרים ו"מוכנה לעבור לאירופה" בשל כך. התפיסה שבבסיס הרפורמה הזאת כל כך זרה למחשבה האמריקנית, ואני חייבת לומר שאת הטיעון נגדה שמעתי מידידים רבים החיים בארה"ב ורובם מחשיבים עצמם דמוקרטים, ליברלים ורב תרבותיים. עד שזה מגיע לכיסם. נדמה לי שזה גורם חשוב שהביא לטראמפ קולות רבים, בעקבות הבטחתו לבטל את הרפורמה.

נתון מעניין מתוצאות הבחירות הוא התמיכה הרחבה לה זכתה קלינטון מצד הצעירים. טננבום שואל את ראש העיר של קלוג, איידהו, לאן נוטים הצעירים. התשובה : שמאלה. למה? "כי 94% מהמרצים באוניברסיטאות הם שמאלנים...יותר מ-80% מהחינוך מועבר ע"י ליברלים. אז הסטודנטים נחשפים יותר לצד הליברלי. תחנות הטלוויזיה, חוץ מפוקס ניוז, הן שמאלניות".

הספר עוסק בסוגיות נוספות ובפלחי חברה נוספים בהם בחרתי לא להתמקד בסקירה. נדמה לי שהגזענות והשסע החברתי-כלכלי בולטים גם מתוך הדברים שהבאתי.

סגנון הכתיבה הוא ציני, מגחיך, ומלא התחכמויות שהן נחמדות ונסבלות במידה. בשלב מסויים ההתחכמויות והבירבורים המיותרים עולים על גדותיהם , גורעים מהעניין והופכים את הספר למעייף. עד כדי כך מעייף שהרגשתי צורך לקחת הפסקה ולהתרענן בקריאת ספר אחר. זו הסיבה שנתתי לו רק שלושה כוכבים. אם היתה אפשרות לשלושה וחצי כוכבים הוא היה זוכה בחצי הכוכב הנוסף.

בתום ההפוגה עם ספר אחר, חזרתי "לשקרים שכולם מספרים". יומיים לאחר שסיימתי את הספר התעוררתי עם טארמפ, למרות שכל אמצעי התקשורת פימפמו שקלינטון תנצח.

טננבום מוציא מסקנות :
"אמריקה שגיליתי אינה אמריקה שרציתי לגלות. היא גזענית, היא מלאת שנאה, ואזרחיה נחושים להרוס את עצמם".
"כור ההיתוך של אמריקה היה מוצלח דיו כדי לכפות על פרטים לנטוש את תרבות אבותיהם,אבל לא העניק להם דבר בעל ערך בתמורה".
"האמריקניזם היא תרבותם של הפחדנים. התרבות האמריקנית, נסיון חברתי ביצירת תרבות המבוססת על רעיון, נוטעת פחד בלב אזרחיה. כדי לשמר את אמריקה כישות אחת, על אף שאזרחיה הודבקו זה לזה באופן מלאכותי, כופים מנהיגי אמריקה על האזרחים להיות 'נחמדים' זה לזה..."
טננבום לא אוהב את אמריקה ! אבל מתפעל מנופיה ומשתומם מעוצמתה הכלכלית אשר לדבריו היא כצעצוע מסוכן בידי ילד. אבחנותיו דוקרות כסכין את בלון התאומים הרפובליקני-דמוקרטי הזה. הערכים המודרניים כמו, רב תרבותיות, כור היתוך, פוליטיקלי קורקט, חירות ,חופש ושוויון כולם נכנסים תחת מכנה משותף אחד - צביעות.
באחד הפרקים למשל הוא חוצה את הגבול למקסיקו רק בשביל לאכול סוף סוף אוכל טבעי משובח ומתרונן מההומוגניות השבטית (בניגוד לרב תרבותיות המרוממת) שמקרינה העיר המכסיקנית העניה.
טננבום שיצא למסע אל נשמתה של אמריקה מלעיג את הנוצץ והכביר שבמעצמה ומדובב את דוגמי העוני, הפשטות והיאוש בחברה המורכבת הזו.
סיכות דוקרניות מיוחדות הוא שומר גם לקהילות היהודיות המתדלדלות במסעו.
ספר מאוד שוטף בקריאתו, מעניין, רצוף בהומור עצמי מצוין, שחור ולבן, וגם מעורר גירוד מטריד בפדחת.

מסע מרתק בארה"ב המדגים את החוליים החברתיים שבה, 7 שנים אל תוך כהונת ברק אובמה. מדינה שסועה שעוסקת במישטור מחשבות ודיבורים כדרך להתחמק מטיפול בשורש הבעיה.
מבט על היחסים הבין-גזעיים בשנת 2016, לאחר 7 שנים של נשיא שחור אשר הבטיח לשים סוף למתחים אלו.

לאחר שהספר עורר סנסציה ובסימן הבחירות הנשיאותיות המתקרבות בארה"ב, החלטתי לקרוא אותו. מה אומר ומה אדבר? בהחלט לא קל להיחשף לדברים שכאלה על אמריקה. אחרי הכל,מדובר בחלוצת הדמוקרטיה המודרנית, ארץ מפלט לכל מדוכאי העולם, מדינה שהתגייסה להצלת האנושות בשתי מלחמות עולם, עמדה איתן כמנהיגת המערב בעימות רב השנים מול ברה"ם...הוליווד,האהוב על רבים כל כך נמצא שם, עמק הסיליקון, היא מזוהה עם מקדונלדס(טפו!), היא ערש הג'אנק פוד, 'סיינפלד', 'סקס והעיר' וכו....ובכלל אמריקה היא "ידדתנו הגדולה" ובה "הלובי היהודי העוצמתי שידאג לנו תמיד". אז כנראה שעלינו לחשב מסלול מחדש.
טננבום, שאני נמנה עם חסידיו לאחר שבלעתי את ספריו הקודמים במהירות ולקיתי בהלם קל בסיום קריאתם, עובד בשיטה מאוד ייחודית. יש בפעילותו לא מעט מן המשותף עם סוכני ביון דוגמת ג'יימס בונד. הוא לא יקנה מאף אחד את הגרסה הרשמית המלוקקת והמוקפדת של תפיסותיו. בדרכו היוצאת מן הכלל מצליח טוביה לסנן את כל ה"בולשיט" ולהגיע לליבה המזוקקת של נפש האדם. בתעוזתו המעוררת התפעלות נכנס טוביה לאזורים המסוכנים והמוסתרים ביותר בערים הגדולות, מקומות שאף תייר או עיתונאי לא מעז לדרוך בהם.
טוביה מכיר לקורא את אותה אמריקה שמנהיגיה ופרנסיה אינם רוצים שנראה. אנשים רבים מספור שחיים בתנאים גרועים יותר מאלו הקיימים במדינות עולם שלישי מתפרקות. אוכלוסיות שלמות שמוזנחות ונרקבות בתוך ארץ הייאוש הבלתי מוגבל ואף אחד כמעט משבעיה ועשיריה של אמריקה לא מזיז אצבע לשנות זאת.
התקינות הפוליטית היא חזות הכל ולמרות היותם של האמריקאים ה'נורמטיביים' תושבי "ביתם של האמיצים", הפחד הגדול שלהם הוא לא לצאת "בסדר" מבחינה פוליטית וקשה מאוד להגיע לעומק נפשי עמם בכל הקשור לדעותיהם אודות מיעוטים,שחורים, מוסלמים,יהודים. אולם כשהקליפה נופלת מגלים תמונה שונה מאוד ממה שהם מנסים להציג לנו.
ומה לגבי היהודים האמריקאיים? כאן מצפה לקורא הפתעה גדולה עוד יותר ולא אוסיף יותר על כך.
ספריו של טוביה חושפים עובדות, מנפצים פנטזיות ומאלצים את הקורא להתמודד עם מציאות לא פשוטה, השונה מזו שהרכיב לעצמו בדמיונו. זה גורם לרבים להגיב לא לגופו של עניין, אלא לגופו של אדם ולהכפישו. מטבע הדברים עקב גילוייו ב'תפוס ת'יהודי' הפך טננבום ליקיר הימין בישראל(ואין בכך מאומה על מנת לפגוע באמינותם), למרות שפעמים רבות ניכר כי דעותיו לא שגרתיות ובטח לא ימניות קלאסיות. ברשעות ובכעס רבים מה"ליברלים" פסלו והשמיצו אותו אישית לפעמים אף מבלי לטרוח לקרוא את כתביו, רק כי לא היה ביכולתם להתמודד עמם. בעיניי הם איבדו את כבודם ואת הקרדיט באותו הרגע(ע"ע יריב אופנהיימר) ואני לא נמנה עם הימין המסרתי כשיש נושאים רבים שאני הרבה יותר נוטה לשמאל .
למרות העובדה שהספר כתוב היטב ובהומור, לפעמים מתעוררת תחושה של בלאגן. מדי פעם טוביה גם מגיע למסקנות מעט מצחיקות ומופרכות וקושר עניינים שאין ביניהם שום זיקה. לדוגמה כשהוא מדבר על כך שבעקבות העיסקה עם איראן ישתחררו נכסיה המוקפאים בשווי 150 מיליארד דולר ובאותה נשימה מזכיר את המשבר ביוון ושהיא הייתה שמחה לשים את ידיה על הכסף הזה(הלו, מה הקשר?)
בכל אופן מדובר בספר מופת אמיתי שגורם לחשוב, מדליק נורה אדומה בנושאים רבים ומומלץ לכולם-לא לשכוח לבוא עם ראש פתוח.

הספר הראשון שמעלה את הסוגייה הבאמת בוערת כיום באמריקה- תרבות התקינות הפוליטית. הלבנים הפריבילגים והשבעים משתמשים בה כדי להרגיע את מצפונם לגבי העובדה שהאדם השחור חי כיום בתנאים הגרועים ביותר מזה 40 שנה. התרבות לפיה אסור למתוח ביקורת על שחור מפני שהיא תוגדר כ"גזענות", ועל אישה מפני שמדובר ב"מיזוגניה"- היא שורש כל רע אשר מונע את האפשרות לתקן את הבעיה. ההתייחסות הזו אל ציבורים שלמים כאל ילדים קטנים היא גישה פטרנליסטית ומתנשאת אשר נועדה לשמור על האדם השחור בעוני, ומצד שני לגרום לאדם הלבן להרגיש חסוד ונאור.

פשוט מצוין, כתוב בצורה פשוטה וזורמת שגרמה לי לסיים אותו כמעט במכה.
המלצתי לחברים ועכשיו גם אקנה את ספריו הקודמים. רוסלן