"אני מבין שאת השימפנזה הראשון והשני כבר קראת, ולכן את עכשיו בשלישי", כך אמר לי הבן שלי כשראה את הספר, ובכך הוכיח את יכולתו להיות אבא - בדיחות אבא כבר יש לו. והאמת שזה חידוד די מתבקש כשרואים את שם הספר, הוא נראה כמו פרק שלישי באיזו טרילוגיה מד"בית. זה לא מה שהמחבר התכוון, כמובן. מטרת הספר היא להראות מה מותר האדם מן הבהמה, כלומר מן החיה, ולמעשה מקוף האדם הקרוב ביותר לאדם - יש שני מיני שימפנזה והם שניהם מאוד דומים לנו גנטית. למעשה 98% מהגנום של שימפנזה ואדם הוא משותף, אז מה עושה אותנו שונים כל כך? למה, אם אפשר לשאול בצורה גסה, האדם שולח טילים לירח וחולפ להתיישב על מאדים, והשימפנזה בזמן הזה פולה כינים?
עכשיו, יש כאן משהו טריקי. אדם עבד, נסע למקומות רחוקים, חקר, ישב, כתב, במשך ארבעים שנה. גם פירסם מאמרים, נכון. חשוב מאוד. ואז הוא מפרסם ספר, 325 עמודים בתרגום לעברית, בכריכה קשה. ואנשים כותבים עליו סקירות שמסתכמות יחד לארבעה משפטים. וואלה, יופי, מעניין. האיש השקיע, נכון? לא תפרגנו לו קצת יותר ממשפט וחצי? זה נראה כאילו לא קראתם את הספר בכלל. או שקראתם בשביל לקרוא ולא הבנתם כלום בדרך.
מן הצד השני, יש כאן בעיה. ואת זה אני אומרת כי אני קראתי את כל ספרי ג'ארד דיימונד. הבעיה היא כזאת: האיש אמנם עבד, נסע, הפליג, חקר ישב וכתב במהלך קריירה שלמה. הספר שלו "רובים חיידקים ופלדה" הוא ספר פורץ דרך שמסביר את עליית הציוויליזציה המערבית לאחר קריסת ציוולויזציות אחרות, במונחים שאינם גזעניים ("האדם הלבן יותר חכם ויותר חזק מכולם") ואין קולוניאליסטים ("החזק השתלט על החלש ולכן הוא רוע מוחלט") אלא עם הסברים מתחומי הגיאוגרפיה שמראים כיצד המבנה של היבשות השונות, סוגי הגידולים שגדלים בהם ויכולת הנשיאה של תוצרי הגידולים, יחד עם הבהמות הגדולות ויכולות הביות שלהן יצרו בהדרגה בסיס כוח מבוסס חקלאות, שמפנה אנשים לעיסוקים אחרים כמו צבא ובניית כלי נשק ומסייע להם גם במסחר אבל גם במלחמות באומות אחרות. זה הרבה יותר מורכב מהפישוט שעשיתי כאן, אבל זה הטיעון על קצת המזלג, והוא ממסגר את המשמעות של ציוולויזציה ושל הדברים המסייעים לה. בספר התמוטטות הלך דיימונד לצד השני של המשוואה והראה כיצד כמה תרבויות חזקות, עשירות במשאבים ומצליחות כמו בני המאיה או תושבי אי הפסחא הביאו על עצמן במו ידיהן את ההתמוטטות שלהן, בכך שכילו את המשאבים שעמדו לרשותן ויצרו תגובות שרשרת של דלדול עד כדי רעב והכחדה.
בספר הזה הוא לא מחדש אלא ממחזר. הוא לוקח את הטיעונים האלה, של שני הספרים שהזכרתי ושל עוד אחרים שכתב או שכתבו אחרים בתחומי הביולוגיה למשל, וממסגר אותן במקום "למה התרבות המערב אירופית ניצחה" או "למה תרבויות אחרות קרסו" אל תחת הכותרת "מהו אדם" או "מהי תרבות אנושית". את הטיעונים הביולוגיים של אמוץ זהבי ובני דורו אפשר לקרוא בצורה טובה יותר אצל כותבים טובים יותר כמו דוקינס, את הטיעונים הגיאוגרפיים אפשר לקרוא בספרים אחרים של דיימונד. כל מה שנשאר זה הנכונות שלו לצלול לתוך פרטים ופרטי פרטים כשהוא שוטח את הטיעונים שלו. זה חשוב (גם "מוצא המינים" הוא רשימה מעייפת למדי של פרטי פרטים), ועם זאת - מייגע. וזאת הסיבה לדעתי שנשארים בסוף הספר עם התרשמות קלושה של "מחכים מאוד ומעניין", כי אין שום קולב להיאחז בו ולתלות עליו את מה שקראנו בספר ומה שהתחדש לנו. הכל נמוג. אין פלא ש"יהודה אופנהיים, ירושלים 1994" לא ראה סיבה מיוחדת להשאיר את הספר ברשותו והעביר את הספר הזה הלאה לספרייה.
לקח לי המון זמן, לסירוגין, לקרוא את הספר. קראתי הרבה ספרים אחרים בחודש ומשהו שהוא היה ברשותי, אבל מאוד קשה להתמיד בו.