להתאהב זה קל, אבל לאהוב? זו כבר מיומנות שדורשת למידה והשקעה (בדומה לציור, נגרות או רפואה). אולם בשונה מהם, מדובר מדובר באמנות שאין תגמול גדול ממנה, מדובר באמנות האהבה.

זו הטענה המרכזית בבסיס המסה של פרום בספרו, שנפתח בחלק התיאורטי ומסתיים במעשי.
רוב בני האדם רואים בבעיית האהבה את בעיית היותם נאהבים (כיצד להיות נחשקים ומושכים) במקום את בעיית היותם אוהבים (כיצד לאהוב). על האדם להתייחס לאהבה כדבר העילאי והחשוב ביותר, כאמנות, כדי באמת להצליח ליישם אותה.

לדעת פרום, מקור הסבל האנושי טמון במודעות האדם לנפרדותו (עצם היותו יציר נפרד ובודד) והפתרון לכך טמון באיחוד בין-אישי ששיאו הוא האהבה. ישנם פתרונות ביניים נוספים, שמתיימרים לטשטש את הבדידות אך לא באמת מצליחים, ביניהם פתרונות אורגיאסטיים (קרי רגעיים, הכוללים טראנס מסמים משני תודעה, אלכוהול או אורגזמה בזוג או ברבים), פתרונות קונפורמיסטיים (ניסיון לאסקפיזם באמצעות השגרה) ופתרונות בתחום היצירה (בו האדם מתאחד עם יצירתו ושוכח מנפרדותו, אך אלו בסופו של יום עדיין מותירים אותו לבדו, ונדירים למדי).

נדמה כי לאחר החוויה האורגזמטית (הכלולה בפתרונות האורגיאסטיים), האדם יכול להמשיך בחייו זמן מסוים בלי שבדידותו תעיק עליו, אבל אז גוברים אט אט המתח והחרדה עד הצורך בביצועו החוזר של הפולחן, וכך חוזר חלילה.
טראנסים מסמים או פעילות מינית היו מקובלים בתרבות הפרימיטיבית, ואפשרו ניתוק זמני מהנפרדות ללא רגשי אשם או חרטה. אולם כיום בתרבות השופטת מעשים אלו (שהתפתחותם היא האלכוהוליזם וההתמכרות לסמים), הפרטים המבקשים להימלט מנפרדותם, מוצאים עצמם בסוף החוויה רק שקועים יותר בבדידותם.

האהבה שמתאר פרום היא תפיסת חיים המתיימרת לפתור את בעיית הקיום. היא מושתתת על חמישה יסודות – נתינה, דאגה, כבוד, אחריות וידיעה. סוגי האהבה אליהם הוא מתייחס הם אהבת אחים (אהבת האדם), אהבת ארוטית, אהבת אם, אהבה עצמית ואהבת האל.
מעניין היה לבחון בעקבות הקריאה האם האהבה שאני רוחש ליקיריי (זוגתי, משפחתי וחבריי) עומדת באידאל של פרום, אם כי לא הופתעתי לגמרי מהתשובה.
פרום מטיף בעצם לאהבת חינם, אהבת כל בני האדם באשר הם, על כל מגרעותיהם. אהבה תובענית ובלתי ישימה בטוטליות שלה. לטעמו, אדם האוהב את משפחתו הגרעינית אך לא את אחד האדם, אינו אוהב כלל. כמוהו אדם האוהב אחרים אך לא את עצמו. רק אדם שאוהב את זולתו במידה בה הוא אוהב את עצמו, הוא זה שיכול לאהוב באמת. אני מתקשה להסכים עם התביעה שבבסיס טענה זו.

פרום מתייחס לשלב הקדמוני בו עבר האדם מאהבת אלוהים הנחווה כאם חומלת ומגוננת (דת מטריארכלית) לאהבת אלוהים הנחווה כאב מעניש-גומל (דת פטריארכלית), שלב קמאי בו האהבה אינה בוגרת דיה כדי לחלץ מהנפרדות. כדי להשיג זאת, על האדם הדתי לאמץ את התמצית המונותאיסטית – להתפלל מבלי לצפות לתמורה, להגיע לדרגת יודע שאינו יודע דבר על אלוהים, ובזכות כך, להתאחד איתו (ועם האדם) ולאהוב.

הספר עוסק במגוון רחב של נושאים שמעוררים פולמוס פנימי ומחשבה (בעיקר אלו שאיני מסכים עמם). בין היתר, האופן בו מעצבת החברה את האדם, קונפורמיזם והיפוכו, היחסים הרעילים בין קפיטליזם ואהבה, תורתו של פרויד ומגרעותיה, פסאודו-אהבות שונות, כישלון ההומוסקסואליות והשפעת דמות האם/אב בילדות על מושא האהבה העתידי.

השורה התחתונה של הספר די מדכאת, נדמה כי אין יכולת מעשית לממש אהבה (במשמעות של פרום), בחברה הפרובלמטית של ימינו.

ספר שמעורר מחשבה כה עזה, אינו יכול להילקח כמובן מאליו.
דורש ריכוז-על, אך בהחלט שווה זאת.

נושק לחמישה כוכבים,
מומלץ.

אם יש מי שמחפש רשימת ספרי חובה אז הרי לכם אחד לפנתיאון
בצורה הפשוטה ביותר זוהי דעתי על הספר, הוא חובה.
מעטים אנשי הרוח שמצליחים להביע את עצמם באופן ברור ויחד עם זאת לא לרדד את הרעיונות.
הספר די קצר מבחינת מספר העמודים אך הרעיונות שבו עצומים.
כחוקר, ראשית הוא מגדיר מהי אהבה. לאחר מכן איך זה מתקשר לרעיונות הרווחים בחברה. מכניס ביקורת ושילוב של הגותו כלפי החברה בעולם הקיים, ולבסוף גם פתרון.
מעבר לסדר המופתי של הרעיונות, מה שבאמת בולט זה הרלוונטיות של הרעיונות ואיך רעיונות משנות החמישים משתלבים בטבעיות בימינו אנו. בדיוק בזה נבדלים ספרים גדולים, בכך שעומדים הם במבחן הזמן.
הסוכריה האמיתית בספר לדעתי היא הסוף, בו הסופר מצליח להביא פתרון מבלי להביא פתרון.

אמנות האהבה אריך פרום.
פרום בניסיון לתאר את השקפתו לגבי האהבה, טוען כנגד תפיסתו של פרויד, שיש טעם לפגם בתפיסה הפרוידיאנית, המתייחסת ליצר המיני כיצר גברי בלבד, כאילו המתח המיני נוצר באורח כימי בגוף הגבר ושחרור המתח הזה מתרחש בפעילות המינית בין בני הזוג, זו תפיסה פטריארכלית טוען פרום, השוללת מהאישה יצר מיני כשלעצמה, כנגד זה מוסיף פרום, ראשית אילו זה היה המצב אז האוננות הייתה למעשה פורקן היצר האופטימלי ושנית גם לאישה וגם לגבר יש יצר מיני, אלא שהוא שונה באופיו בכך שבין האישה ובין הגבר קיימת קוטביות מינית, המזינה זה את זו וזו את זה, לכן הקשר שנוצר ביניהם הינו קשר של איחוד. המשיכה המינית טוען פרום, "נגרמת רק בחלקה בגלל הצורך לסלק מתח; בעיקרה היא הצורך באיחוד עם הקוטב המיני האחר. לאמיתו של דבר, משיכה ארוטית בשום אופן אינה מתבטאת רק במשיכה מינית..."
אלא שיתכן ושניהם טועים בכך שהם מנסים לתאר את טבע האדם במסגרת של תיאוריה נוקשה, המשקפת אמת מוחלטת, וגם שניהם צודקים בהיבטים מסוימים הנוגעים באופן חלקי בתיאור המצב. אם התאוריה של פרויד מתכנסת פנימה אל הלבידו, הרי התיאוריה של פרום מכוונת אל הקשר האהבה האידיאלית בין שני המינים, אך שניהם מתעלמים מהסוגייה המגדרית, מעניין כיצד היו שניהם מכניסים את ההומוסקסואלים והלסביות לתמונת התיאוריה שלהם.
כל הרעיון הנפוץ בימינו שלכל אחד יש את האמת שלו, מבוסס לדעתי על ניסיון להסביר באופן כולל תופעות טבע, שהן ייחודיות במובני הגירוי והתגובה, בין אם יוסברו התהליכים המטריאליים, הפיזיים והכימיים – מה קורה בגוף בזמן אמת, אין בכך תשובות מספקות לגבי רוח הדברים. בתיאוריה אפשר לטעון דבר אחד שהוא אמת מוחלטת בנידון זה והוא שאלמלא היה קיים היצר המיני בין הגבר ובין האישה, אז סביר להניח ברמה גבוהה מאוד של וודאות שהמין האנושי היה נכחד מהעולם, ובהיפוך לסברה הזו אפשר לטעון שבזכות היצר הזה האנושות שרדה שנים רבות כל כך, אבל ברוח הדברים, האידיאל של פרום מתנגש עם המציאות, בשעה שהיחסים בין הגבר והאישה לקויים עד כדי כך, ששניהם או אחד מהם מוצא פיצוי ליצריו בצורה של אוננות, אלימות, או שוויון נפש גמור, וכל התופעות הללו נובעות מחוסר סיפוק בין בני הזוג, האחד/אחת מפצים על חוסר הסיפוק הזה באוננות, השני מתפרץ בזעם בלתי נשלט ואילו השלישי הוא קורבן המהלך כמת בעודו חי.
היסוד הבסיסי לטעותם של שני הגאונים האלו, הוא הניסיון לכנס את טבע האדם בתוך אמת מוחלטת וגישה זו היא שמביאה אנשים רבים ונשים רבות לטעון שלכל אחד יש אמת משלו, אך הטעות המצערת הזו נובעת, מכל אלו המנסים לדחוף את האמת לתוך המסגרת של משאלות הלב ולהשתכנע שהמסגרת הזו היא האמת. לכן אם נפסיק לדחוף את האמת לתוך מסגרות וננסה להבין כל דבר ועניין לגופו, אולי נבין את המובן מאליו בעצמו, והוא שכל התנועה המתרחשת בעולם, היא גירוי תגובה, סיבה ותוצאה ועד שנבין דבר מה, הוא כהרף עין עתיד להשתנות ולשנות את צורתו. ואם שמענו את דבריו של החכם באדם, את קהלת הרי כפי הנראה לזה הוא התכוון כשאמר "הבל הבלים הכל הבל", אלא שמשמעות המשפט הזה איננו שמוטב להתייאש מהניסיון להבין את העולם, אלא להיות מספיק מקיף ומספיק זריז במחשבה, כדי להבחין בתחילתה של תנועה מסוימת ולהבין מיד לאן היא נועדה להגיע. כשאנו מתבוננים בעולם כאורגניזם הנמצא בתנועה מתמדת, אז השאלות שנשאל לגביו, לא תסתפקנה לעולם במצב הנוכחי, אלא תחלופנה מיד לשאלות – לאן אנחנו רוצים להגיע. ואכן בסוף הספר קושר פרום את מצבה של האהבה לתרבות הקפיטליסטית שבה אנו חיים, טוען (בצדק לדעתי) שבתרבות כזו מן ההכרח הוא, שצמיחתה של אהבה תהיה תופעה נדירה ביותר וממשיך אל התנאים הנדרשים לפיתוח האהבה בהתניה זו: (ט. ר) החריצות הרבה שמגלים בני האדם בעבודתם לצרכי פרנסה, נובעת מהמבנה הסמכותני שהשיטה הקפיטליסטית בנויה עליו, לכן בסוף יום עבודתם הם תשושים עד כדי כך שכל רצונם הוא לנוח לפני המסכים, או לצאת לבר הסמוך ולשתות לשכרה, או לפרוק את היצר המיני שלהם עם בת זוג קבועה או מזדמנת. נדיר מאוד למצוא אהבה באמצעות הפעילויות האלו, אבל אילו בני האדם היו משקיעים בזמנם החופשי, את אותה אנרגיה לטיפוחה של האהבה, אז נוכחותה של האהבה היתה גדולה יותר. ולסיכום קושר פרום את התעסוקה שבה בוחר כל איש ואישה לפרנסתם וטוען (בצדק רב לדעתי) שאילו הם היו אוהבים את מלאכתם, הם היו חוזרים הביתה טעונים באנרגיה חיובית והיה לפניהם פנאי לטפח את האהבה. לסיכום: במודע או שלא במודע, תשובתו של פרום לגבי נקודת ההתבוננות האפקטיבית בעולם, משקפת באופן מובלע אך גלוי, את שבירת המסגרות המבקשות לקבוע אמיתות מוחלטות, ומעבר אל נקודת מבט המתייחסת לתנועה ולדינמיקה הקיימת במציאות באופן מובנה, שהרי כל עונות השנה, כל הצמחים, כל בעלי החיים ואפילו גוף האדם כידוע לכולנו עוברים שינויים דרמטיים מתחילת גידולם ועד קצם. אריך פרום קובע בספר הזה שכל תיקון העולם תלוי באהבה, לדעתי זו קביעה שיש בה משהו מן האמת, אבל מסתתר כאן איזה ערך נוסף, שהוא לעניות דעתי מכיל את האהבה ולא להפך, והערך הזה הוא – משמעות, מפני שכשאנו מייחסים משמעות למעשינו ולקיומנו, אז אנחנו מיחסים משמעות גם למערכת היחסים שלנו עם בן/בת זוגנו והמשמעות שאנחנו מייחסים זה לזו וזו לזה בונה את האהבה מהיסוד ועד הטפחות.

ספר חשוב ביותר שבו מסביר פרום את התהליכים שעבר האדם המודרני בעת שהפך אדון לגורלו כתוצאה מהשפעותיהם של הדת הנוצרית הפרוטסטנטית והקפיטליזם. ווהשפעת תהליכים אלו על נפשו. תחושת הבדידות ו'בדילות הקיומית' שאחזו בו כתוצאה מתהליכים אלו. בספר מציע פרום דרכים להתמודדות עם תחושה זו באמצעות אהבה, במקום בדרכים נפסדות כמו בריחה לשימוש בחומרים אסורים, שקיעה בחוויות אורגיסטיות (פולחן המיניות) או חיפוש אחר קונפורמיזם.

יודע מה מטריד אתכם ומעקם את פרצוף חלקיכם - אז - עזבו את האיור שעל הכריכה! תתעלמו! אמנם יפה הוא כאיור - אבל האמת, לא רלוונטי לענייננו (ואולי נשוב לזה בהמשך).
לפנינו ספר עיון שהוא חובה - לכל נער מתבגר, מבוגר, הורה, מורה ושאר אדם על הפלנטה.
מה היא אהבה? כמה משמעותית אהבת אדם את עצמו כמה היא תורמת לערכו בעיניו ובעיני החברה - מה משמעותה ועד כמה חשובה היא כדי שיחיה חיים בהם הוא אוהב ומעריך ומכבד או שמא חי הוא מתוך כעס וטינה או חי הוא מתבוסס בקנאה וטענות ומענות וכעס על כולם ועל הכול? מהי אהבת אדם את סביבתו, את חבריו ומכריו, כמה חשובה ומהי אהבת הורים? והמיוחדת הזו שמיועדת אל בת / בן הזוג -מהי בכלל אהבת בת/בן זוג - יש דבר כזה או שזו הכימיה מדברת מתוכנו? וכיצד צריכה זו להיראות ומה חשיבותה או מיותרת היא? ואדם, כמה אוהב את ילדיו וכיצד? ומה זה עושה לו עצמו, וכיצד באמצעות אהבה או היעדרה בונה הוא את אישיות ילדיו?

האם, האם אם תאהב את העולם - תהיה אהוב יותר - האם אז העולם ייראה בעיניך טוב יותר ?

ספר חובה לכל נער/נערה מתבגרים. אנשים צעירים בתחילת הדרך. ספר חובה לכול שאר האנשים.

ולגבי הכריכה - הרישום האמנותי יפה בעיני - אך טעות היא הבחירה בו, שכן האיור עלול לתת תמונה שגויה על תכנו עוד לפני לקיחת הספר ליד כמו כן עלול להרחיק קהל יעד אפילו ירתיע מורים שלא ירצו שתלמידיהם ייחשפו לאיור או הורים - כנ"ל. שלא לדבר על שומרי מצוות שלא ירצו את התועבה הזאת מולם או בביתם (ותקנו אותי אם אני טועה).

תוכן הספר טוב כדי לצאת מתוכו אל דיון עם עצמך. בין מורים לתלמידים, בין הורים לילדים מתבגרים, ובין חברים, כן אפילו עם בת / בן הזוג - בכלל יופי של נושאי שיחה ותובנות יש שם אהבה מהי ומה חשיבותה.

ספר חשוב, מעורר מחשבה ובאמת כפי שנכתב ברבות מהתגובות - משנה חיים. הכתיבה שלו בהירה מאוד אבל יש בו שאריות ארכאיות של רעיונות מלפני 70 שנה על 'טבעם' של נשים וגברים ועל מהות ההומוסקסואליות. אם מצליחים לנכות את המוץ הזה, נשארים עם ספר שעדיין יש בו תובנות חשובות ביותר על טבען של מערכות יחסים.

ספרו של פרום מנסה ליצור תאוריה מלאה על המושג הבלתי מובן שנקרא "אהבה". זוהי משימה קשה במיוחד (הרי מי מאיתנו מצליח באמת להבין מהי אהבה), אך נראה שפרום עומד בה בהצלחה, וגם אם לא - לפחות הוא מעלה נקודות לא טריוואליות ומעניינות מאוד למחשבה, שהצליחו לשנות את תפיסתו בנושאים רבים.

אל תגיעו אל הספר על מנת לחפש מדריך בנושא "איך לאהוב", כי גם הספר הזה ושום ספר בעולם לא ייתן לכם תשובה. במקום, בואו עם ראש פתוח (אך ביקורתי) ללמוד על קונספטים חדשים ומדהימים שאולי יהפכו אותנו לאנשים טובים יותר. כן, יש שם חלקים מקוממים (אותי בעיקר הכעיס החלק שנגע בהומוסקסואליות), אבל אני לא חושב שאפשר להתחבר אל 100 אחוזים מהתאוריה של כל הוגה דעות.

לסיום, אנסה להדגים את האמור לעיל, ואעלה התחלה של נקודה אחת שלקחתי מהספר (ספוילרים):
בחלק האחרון, פרום משווה בין אמונה לאהבה. הכיצד? אמונה, היא היכולת לקחת סיכון ללא ערבות. אנחנו נוכל להיכשל, אבל נוכל גם להרוויח. כשאנחנו אוהבים מישהו, אנחנו מאמינים בו. אנחנו מאמינים שנוכל להיפתח בפניו, לשבור את המגננות שלנו בפניו ולהיות "אמיתיים". אם לא, אין סיכוי שהיינו פועלים כך. למעשה, אין אהבה ללא אמונה (אפילו אמונה במין האנושי היא מעין אהבה, הלא כך?)

האם זה ספר משנה חיים? כנראה שכן!
זה לא מה שאתם חושבים..בוודאות!!
כי בניגוד לפרוייד לא מדובר כאן בספר על אינטימיות, כלל וכלל לא.
מדובר באמנות האהבה. אהבה במובנה האינהרנטי והעמוק. אהבה כלפי המין האנושי, בני-האדם, אחים, חברים, ילדים ובני-זוג.
ובעיקר אהבה לעצמנו.
מתי בפעם האחרונה ישבת עם עצמך לבד, ללא שום הסחת דעת כמו טלויזיה, רדיו, ספר, אוכל? רק עם עצמך וגם ללא מחשבותיך? מתי?

אריך פרום טוען כי העולם המערבי של ימינו ובעיקר הקפיטליזם גרמו לאדם לאבד אמונה באלוהים ובעצמו וגם לאבד את האהבה. וכל זה כי האדם המודרני הפך את עצמו לסחורה, מוצר בעולם תחרותי שבו הסחורה היא חזות הכל.

אין זה ספר מסוג ספרי הניו-אייג' בסגנון חוברת הפעלה לאושר.

האדם, לדעת פרום, פוחד מנפרדות - מבדידות ולכן מייצר קשרים ואף זוגיות ולא תמיד אלו קשרים של אהבה. כי קשר שמושתת על אהבה אפשרי רק אם כל אחד מהאנשים חי את עצמו מתוך מרכז הווייתו. כלומר נשאר נאמן לעצמו. ובזוגיות למשל, יש ליצור קשר לא על מנת לענות על הצורך באיחוד עם הקוטב המיני האחר אלא קשר של אהבה.

כדי לאהוב יש לחתור לאובייקטיביות ולשיפוט מושכל בכל מצב וכלפי כל אדם. כלומר, לקבל אותו ללא קשר לתמונה שנוצרה עליו בעיני המתבונן. ועל מנת לאהוב יש צורך גם באמונה "לתת אמון" בעצמך ובזולתך. ובכדי להאמין אנו זקוקים לאומץ.

פרום טוען כי האדם זקוק לאהבה ומניתוח טבעה של האהבה הוא מגיע למסקנה הכואבת כי היום בעולם המודרני האהבה נעדרת ונדירה וזאת בעיקר מאחר והאדם הפך שולי. לפיכך יש להעמיד את האדם בראש. ככזה הראוי לשירות ולא ככזה שרק נותן שירותים.
על החברה להתארגן כך שטבעו האוהב של האדם לא יופרד מקיומו החברתי.

זהו ספר מאוד קצר אך מלא תוכן. אני מצאתי את עצמי חוזרת על עמודים שוב ושוב על מנת להבין ולהפנים את רעיונותיו של פרום ולמרות שהספר יצא לאור רק ב 1956 כאילו הוא נכתב היום.

ממליצה על הספר לכל מי שחושב שהוא אוהב, לכל מי שחסרה לו אהבה, לכל הפילוסופים ואוהבי הפסיכולוגיה ולבעלי:)

ספרי פילוסופיה הם מבחינתי מבחן האומץ האולטימטיבי של הקורא "האידיאולוגי" (מילה נרדפת לטמבל בהקשר דנן), זה -כמוני- שהחליט פעם עם עצמו וגם הכריז ברבים, שספר שמתחילים - גם מסיימים. ויהי מה. חינוך פרוסי זה בגנים, אפילו שלפעולה עפ"י העיקרון הנ"ל, אין כל משמעות מעשית : קראת, לא קראת, למי איכפת ?! בטח שלא לרוב הסופרים, במיוחד אם נופשים הם כעת בין מלאכי שמיים ובינות למדשאות המוריקות של גן העדן...

אלא שצליחתו של ספר העוסק בפילוסופיה עשויה בכ"ז להתגלות כמשימה סיזיפית, כאמור : ראשית, יש לומר שבדומה למשל לספרי בישול או לספרי הדרכה למיניהם, נדירים הם גם ספרי הפילוסופיה המשלבים עלילה (ומכאן שיש מקום לבחון, בהזדמנות, האם ראוי בכלל לכנות אותם "ספרים", שהרי ההיבט הסיפורי נעדר מהם); מדובר למעשה במסות, לעיתים ארוכות כאורך הגלות, שבהן מובעים רעיונות מגוונים, אשכולות של תובנות, הגיגים חביבים שלגבי חלקם עשוי הקורא ההדיוט להגיב ב"מממ... צודק מאה אחוז !" ואילו את האחרים הוא עלול לשלול מכל וכל. ובכל מקרה - פוטנציאל השיעמום גדול והוא שיוביל בסיכוי סביר לטשטוש הריכוז, לערפול חוט המחשבה ולשאר תופעות פתולוגיות קשות, כגון אבדן האמונה והביטחון העצמי (מה, "אינטלקטואל" כמוני לא צלח את עמוד 30 כולל דפים ריקים המשמשים כמעבר בין הפרקים השונים ?!), עצבות מתגברת, דיכאון מתמשך וכיוצא באלה.

שנית, בסביבת חיינו העכשיוית, הצינית, זו המנציחה את התגובה הטוקבקיסטית על פני ההתנסחות המנומקת, זו המקדשת את המדעים המדוייקים ואת מדדי הבוחן המבוססים על כימות מוחשי (ג'ובות, בעברית) על פני כל אלטרנטיבה אחרת, קל מאוד ליפול אוטומטית למחוזות ה"פחחח"... כלומר, לתייג כל ספר העוסק בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ובשאר מדעי הרוח כ"זיון שכל, ח-ב-ל-ז !". עובדה שאין אלא להצטער עליה, בפרט אם מפעם בפעם צץ לו בכ"ז איזשהו רעיון ראוי בספרים הללו ו/או במידה ונכתבו ע"י מאסטר-בלאסטר מהקליבר של אריך פרום - מגדולי הפיכואנליסטים וההומניסטים של המאה ה-20 בשבילכם, אחד שישב עם פרויד ועם אדלר לאפריטיפים של שישי בבוקר בכיכר המרכזי של וינה וזה בא לו טבעי, בדיוק כמו שאני כותב לכם את השטויות האלה שלי ברגעים אלה...

אז באופן כללי ניתן לומר שהספר "אמנות האהבה" לא ממש מחדש לקורא בן המאה ה-21 : הפנמנו זה מכבר שאין לראות במשיכה המינית בת החלוף את התגשמותה של האהבה "האמיתית" (מחקרים מכל העולם פירקו מזמן לגורמים את פעילותו הכימית של המח האנושי בהקשר הזה); צריך ומומלץ לשאוף לקשר סימביוטי שבו נשמרים הרצונות העצמיים, אך בה בעת קיימת נכונות עמוקה להשקיע בנפש המשלימה (זו של בת הזוג); הקשר הטהור היחיד בתקופת חייו של אדם הוא בהיותו עובר או האם הנושאת אותו וכו' וכו'. בז'אנר הספרים המהווים אתגר לקהלם, הרי ש"אמנות האהבה" הוא ברמת הסביר : הוא לא ארוך מדיי, לא מעצבן מדיי, לא משעמם מדיי ואם נוטלים אותו במנות מדודות, מפעם בפעם, אפשר גם להנות ממנו. עלי הספר פעל כאורקל המשכנע את המשוכנע... ולא נותר לי אלא לתהות, מדוע בחר אחי להעניק את הספר במתנה דווקא לי ולא לגרושתי ?!... שווה שיחת טלפון בהזדמנות.

וא-פרו-פו ניצחון המדעים המדוייקים ובכללם הסטטיסטיקה, הנה לכם מבט פסימי על מקומה של האהבה "האמיתית" בחייהם של ההמונים : מתוך ידיעה ש"אמנות האהבה" מכר עד כה, בפלוס-מינוס חמישים שנים, מעט יותר מ-6 מיליון עותקים ברחבי העולם ובהנחה שעוד כמספר הזה אנשים שאלו אותו מספריות ציבוריות או מחברים ובאמונה אופטימית שכ-10 מיליון אכן קראו אותו מתחילתו ועד סופו ומתוכם כ-5 מיליון השתכנעו בנכונות הנחותיו - היכן זה מציב אותם ביחס לכמעט 7 מיליארד תושבים אנושיים על פני כדור הארץ ?!... הרבה יותר אנשים קראו ודיווחו שהושפעו מ"הארי פוטר" למשל. שלא להזכיר גם את ההקשר הביוגראפי המספר על כך, שבחייו הפרטיים היה אריך פרום רחוק מאוד מלהגשים את שהטיף לו... באסה.