שוב מצאתי את עצמי מול ספר שירה. לא קל לי עם השירה המודרנית בכלל וספריו של פיני גורפיל לא עושים לי את החיים קלים יותר.

הספר השני של גורפיל הגיע לידיי לפני מספר חודשים ומאז קראתי בו טיפין טיפין, כי זה סוג הספרים שלא נקראים ברצף. העושר הלשוני, משחקי מילים ומשמעויות נסתרות
מאתגרים לא מעט.
שני חלקי הספר - הראשון, שמתמקד באמירה נוקבת יותר על החיים והשני, המחובר לצד הרגשי יותר, יוצרים ניגוד מעניין. אישית, התחברתי יותר לחלק השני של הספר, אך זו כמובן דעה סובייקטיבית לחלוטין.

לאחר שעברתי טבילת אש עם "נקודת מגוז" ויתרתי מראש על הנסיון להבין ולהתחבר לכל שיר. זנחתי את אבן שושן בצד ונהנתי מהשירים איתם מצאתי את השפה המשותפת.

מכיוון שהמומחיות שלי בתחום השירה זניחה עד בלתי קיימת, אשאיר אתכם עם כמה צילילים. כן, כן, צלילים!

שני השירים שאהבתי במיוחד מתוך הספר הנוכחי הולחנו על ידי המחבר, אשר גם מלווה בנגינה את השירה של לי נודל, הזמרת המוכשרת.

תנור (עמ' 98)
https://www.youtube.com/watch?v=wgcyV28rUWI

"...בצילו של עולם
נקי ממשפט
שחון ורוה
כאחד
המרחב מתיפה,
הזמן שוקע וחומק,
ורק הבטחתה של הישרות
תותר תלויה בלי אמר,
כשרבוט אלהי של עיני נפך
הנעוצות בלבנתך..."

"שחור על אור" (עמ' 62)
https://www.youtube.com/watch?v=djm_VugISRc

"... אפשר שזו אישה שתתאים לנשיקתך כמו צל לפסנתר
אם כך
אנא זמזם לה את כנף הרגע המרהיב
בקול כמעט בלתי נשמע
בנשימה נקשה
ובפזמון אמר ששום דבר מעולם לא נשאר שלך..."

יש לציין כי השירים שונו מעט על מנת להתאים ללחן (ואישית אני אוהת יותר את הגרסה המולחנת)

וגילוי נאות כנדרש:-) אני מכירה את המחבר הכרות שטחית

על אף היכרותי העמוקה את המשורר אדגיש ואומר כי לא שבעתי מקריאה ראשונה של ספר שיריו "נולד לאמירה", התעמקתי שוב ושוב.
הליבה בספר שיריו של המשורר פיני גורפיל היא היצירתיות, היכולת להביע רגש דרך האלתור בקצב השפה הבלתי שגרתית המקושטת והמאופיינת ברבגוניותה העוטפת פנים רבות.
כתיבה המצטיינת בדרגה גבוהה מאד של עיבוד וסגנון, תוצר של גמישות מחשבתית אינטלקטואלית מסתעפת ומתכנסת,המלווה בחדשנות, בראשוניות וביכולת לתפוס ולאתר דברים ומצבים החבויים מעיניהם של אנשים אחרים.
גולת החן בשיריו של המשורר והיוצר הוא הדמיון בעוז ביטוייו, במעוף וחזון, כזו שאינה מחסירה עיקרים ואינה מדלגת על ניואנסים, לעתים מתייסרת, לעתים נאבקת ולעתים צומחת, והכל מתמזג לכדי שירה אחת שלמה כנגינה צרופה ויפי תנועותיה של המילה.
פיני גורפיל נראה כמי שאוהב ומאהב של הלשון והשפה העברית המפסל את המילה במסירות עצמית ללא פגם, דרך שבילי הנפש, יצירת יש מאין!.
סגולות נפשיות והתפתחות רוחנית של כל פרט שאינן מנוסחות כפורמולה פשטנית.
שירתו נושמת נשימה רעבתנית מעולמו שלו ועומדת איתן על הקרקע.
ניתן ללגום מבעד למילים הערוכות רבדים הבוקעות מבין השירים, ליריקה טובה המתובללת בריתמוס ונעה על ציר הזמן.
ממליצה לקרוא בקפידה כל שיר וכל פיסקה כי הרי אכן יש בה "אמירה".

ספרו השני של פיני גורפיל (הראשון הוא "נקודת מגוז" המצוין) כולל גם הוא מגוון שירים שמצריכים ידע עשיר בשפה ויכולת ריכוז בלתי מבוטלת, דבר שבעיניי רק מוסיף לערכם ולהנאה מקריאתם. גילוי נאות – אני מכירה את המחבר ואת תהליכי הכתיבה שלו, ועדיין, קריאת המוצר המוגמר מהווה בעיניי הנאה שלמה וחוויה חדשה לחלוטין. השירים לעולם אינם פשוטים ופעמים רבות מצריכים קריאה חוזרת (לפעמים יותר מאחת), וכל קריאה מגלה רבדים נוספים על אלה שנמצאו בקריאה הקודמת. הבנתי בשירה מוגבלת אך לטעמי השירים בספר, גם הקודרים שבהם (וכאלה יש לא מעט) יפים מאוד, וחלקם נוגעים מאוד ללב. אחד העצובים והאהובים עלי הוא "מילים נרדפות", והחלק החביב עלי בו הוא:

"אֲנִי בּוֹכָה עַל הַיָּמִים.
הָרֶגַע הָרַךְ בּוֹ נִתְבַּרָכְתִּי.
מָה יֹאמַר לִי הָרֶגַע הַזֶּה. מָה יֹאמַר.

אֲנִי בּוֹכָה
כְּשֶׁחוֹלָם הַתָּרֹג שֶׁל הַיָּמִים דּוֹמֵם.
דּוּמִיָּה מְדֻמְיֶּנֶת.

מִלְמַלְתִּי יַמִּים הִתְכַּוַּנְתִּי יָּמִים. אַהֲבָה.
מִי צָרִיךְ אוֹתָהּ רָפָה וּמִתְאֲפַרְפֶּרֶת."