מאוד אהבתי את הספר.
אני אוהב לקרוא ספרי קריאה שבאמצעותם אני לומד על אירועים הסטורים או חיים במקומות רחוקים.
באמצעות אנג'ל חייה, עבודתה ומשפחתה למדתי להכיר את רואנדה, טנזניה - החיים תחת הרוע של המין האנושי של השמדה ורצח על רקע גזעי, החיים תחת "מגיפת" האיידס המתפשטת ביבשת השחורה.
הספר כתוב טוב, הבחירה בדמות אופת עוגות לאירועים מאוד מעניינת.
מאוד אהבתי את האופטימיות של הספר עם התקווה לעתיד והרצון ליצור עולם טוב למרות כל קשיי החיים.

רואנדה היא מדינה קטנה, ענייה וצפופה אשר רוב תושביה חיים בכפרים ועוסקים בחקלאות. רואנדה הייתה במשך מאות שנים ממלכה מאוחדת שבה חיו שלוש קבוצות אתניות עיקריות – ההוּטוּ (85%), הטוּטסִי (14%) והטוּוָה (1%). שלוש הקבוצות האתניות חלקו שפה שנקראת קִינְיאָרוּאָנְדַה, תרבות ומנהגים משותפים, ואף התקיימו ביניהן לא מעט נישואי תערובת.

מכיוון שקצרה היריעה, לא אכנס כאן לגורמים אשר הביאו לאלימות הנוראית שפרצה ברואנדה בשנת 1994 אך אציין כי החל מה-6 באפריל 1994, יום הפלת המטוס הנשיאותי, ובמהלך 100 הימים שלאחר מכן נרצחו בין 800,000 ל-1,000,000 בני אדם, רובם בנשק קר. מרביתם בני הטוּטסִי וחלקם בני הוּטוּ שהתנגדו לרצח. לאורך כל הדרך, שידרו תחנות הרדיו קריאות לרצח והשמדה סופית של הטוּטסִי. אנשים רצחו את שכניהם, חבריהם לעבודה ואפילו קרובי משפחה. הסיפור מזכיר במידה רבה את זוועות מלחמת האזרחים במדינות יוגוסלביה לשעבר: גם שם קמו אנשים ורצחו אתת שכניהם ואף בני משפחה מנישואי תערובת. מסתבר שיש משהו משותף לכל המלחמות מהסוג הזה.

ביולי 1994 הובס שלטון ההוּטוּ ואתו הסתיים רצח העם. כשני מיליון בני הוּטוּ נמלטו והפכו לפליטים בבורונדי, טנזניה, אוגנדה וזאיר. חלקם ברחו משום שהשתתפו בהשמדה של בני הטוּטסִי וחששו מפני מעשי נקמה. אלפים מהם מתו במגפות במחנות הפליטים.

ספרה של גייל פארקין עוסק בחיים ברואנדה בשנים שאחרי המלחמה הנוראית שהתחוללה שם.

זהו סיפורה של ההתמודדות עם הבעיות השונות המאפיינות רבות ממדינות אפריקה בכלל: עוני קשה, מחלת האיידס, הפערים הגדולים בחברה, אך כאשר מדובר ברואנדה, מדינה שעברה טראומה כל כך קשה, כל הבעיות האלו גדולות שבעתיים.

על כל אלו מספרת לנו גייל פארקין באמצעות סיפורה של אנג'ל טונגרזה, אשה בגיל העמידה החיה בקיגאלי בירת רואנדה עם בעלה פיוס אשר ביחד הם מגדלים את חמשת נכדיהם. בתם מתה כתוצאה מלחץ דם גבוה, כך הם מאמינים, לאחר שבעלה נטש אותה, ובנם, שהיה נשא איידס, נרצח על ידי שודדים לאחר שאשתו מתה מאיידס.

זהו בסופו של דבר סיפור חייהם של האנשים הפשוטים והתמודדותם עם בעיות היום יום ברואנדה שאחרי המלחמה. למען הדיוק, יש בספר 14 סיפורים שונים עם דמויות שונות אך כולן סביב הנושא שהזכרתי.

סיפור קשה אך עם תקווה (כי הרי אנג'ל אופה עוגות לשמחות) ומי שרוצה יכול למצוא בו גם מעט אופטימיות לעתיד טוב יותר.

מומלץ.

על מנת שאנג'לה תוכל לגדל את חמשת נכדיה,
אשר התייתמו מהוריהם היות ונשאו איתם את הוירוס.
מחליטה אנג'לה לאפות עוגות לארועים ,וכך היא
התפרנסה בכבוד.
כל מי שהגיע להזמין מאנג'לה עוגה,נשא איתו סיפור
טראגי,ועם כל הכאב שייש להם,תמיד מצאו סיבה לחגוג.
ספר מזה יפה מראה לנו שעם כל הסבל שהאדם סובל
ישאר בו אופטימיות ושמחה בפרט שייש למי להמשיך את החיים.

מי בכלל שמע על רואנדה? מקום רחוק שבו נרצחים אנשים באכזריות מדי פעם עלה לכותרות.
הספר הזה הפך את המקום לממשי. דרך עיניה של אישה אמיצה שנאלצת לגדל את נכדיה, מאחר והוריהם נפטרו ממחלת האיידס הנוראה שמשתוללת כמו מגיפה. עוגות זה מה שהיא יודעת לעשות. לכל עוגה יש סיפור וכך אנו למדים עוד פרטים עליה ועל הסובבים אותה. כולם חולקים גורל ולומדים לחיות איתו.הספר כתוב בצורה קולחת ונעימה לקריאה. שווה קריאה.

ספר נהדר שמביע בצורה מעניינת את החיים שלאחר טבח העם הנוראי ברואנדה. הספר מתאר בצורה כמעט אסקפיסטית את החיים בין הרוצחים לנרצחים שנים מעטות כל כך לאחר הזוועה ובלי שהתרחש אף קתרזיס בקרב הקורבנות. קראתי את הספר ביומיים, ישנם תיאורים קשים, בהרבה חלקים התנודדתי באי נוחות בכסא אבל לחלוטין ספר מצוין! אני מאד אוהב ספרים העוסקים ברצחי עם שאינם השואה, לגלות כיצד במקומות אחרים על פני הפלנטה מתמודדים עם החיים שלאחר האסון. אופת העוגות מקיגלי כתוב בצורה מצוינת ומתורגם בחן רב ועל כך אני ממליץ מאד!

מדד קדמת עדן-

50% חמלה
10% כעס
5% אשמה
5% חרטה
10% היסטוריה
20% אסקפיזם

ספר נהדר אופטימי ומצחיק ממש נהנתי לקרוא אותו מעניין אם לסופרת הזאת יש עוד ספרים כי מאוד אשמח לקרוא אותם

אהבתי מאוד חי וצבעוני כמו אפריקה.
ויש שם את העצב של מה שקורה שם גמכן.