פרידריך גוטליב קלופשטוק (Klopstock, 1803-1724) ששמו גם מופיע באחד מן המכתבים של ורתר הצעיר של גתה, - מעיד על איחוד תודעתם לרגע של לוטה ושל ורתר. ומן המפורסמות הוא שקלופשטוק השפיע השפעה רבה על השכלת ברלין. במחזה תוגה זה "מות אדם" לקלופשטוק נושא הדרמה - אדם וחוה - קושר אותה למסורת ספרותית ודתית, שאינה מכירה גבולות עמים וארצות. "אדם ומותו" - התפתחות מודעות המוות, שלא ניתן להתחמק ממנו, וההתמודדות הפנימית עמו מהוות את אירועי-הפעולה במחזה תוגה זה. על שלוש צורות של מוות מדבר קלופשטוק: שינה - entschlummern; גויעה - sterben; מות-תמות - des Todes sterben. במבוא למחזה מציינים יהודה פרידלנדר וחיים שוהם כי שתי הצורות הראשונות של המוות אינן מלוות בהכרה, המתים "תמימים" ולא חטאים. מותו של אדם - "מות תמות" - שונה באופיו. הוא מלווה בהכרה ובתודעה משום שמוצאו בחטא. את המטבע הלשונית "מות תמות" נוטל קלופשטוק לא מן הפסוקים בספר בראשית המספרים את סיפור הגירוש מגן-עדן (ג, 13 ואילך) אלא מפסוקים מוקדמים יותר האוסרים על האכילה מעץ הדעת (ב 17, ג' 3-4), והיא תופסת את גזר-הדין "מות תמות" כתוצאה פנימית מיידית של האכילה מפרי עץ-הדעת - אירוע בעל משמעות רוחנית וכללית מקפת. אירוע זה הוא המאפשר לאדם לומר לשת: "אל אשר בראני, / נתן לפני החיים והמות; / אבל יותר מהחיים שאלתי, / ובמות בחרתי!"

"מותו מיוחד זה של אדם מהווה גם תפנית מצורת-חיים תמימה, שבטרם האכילה מעץ הדעת, לצורת חיים שלאחריה, אשר הדעת וההכרה אופייניות לה. בזה שונה אדם הראשון מן האחרים, וממילא שונה אף צורת מותו ומשמעותה; ואל מודעות מוות זה והמיוחד שבו המחזה מוליכו. ברם, בכל אחת משלוש דרכי המוות הללו אין כל התרסה כנגד הבורא ויציאה למאבק נגדו. נהפוך הדבר". -- מול תודעתו ההולכת ומתעצמת של אדם את המוות ניצבת, כדמות ניגודית, שולמית, שאינה מכירה לא את מושג המוות ולא את תופעתו: "קבר ? מהו ? מהו הקבר אבי".

למן הסתלקותו של אדם, רק צורה זאת של המוות - "מות תמות" - נותרת כנחלתו של המין האנושי, בעוד שהצורות האחרות הן זכרון של אפשרות-חיים, שהיתה מנת חלקו של האדם, או געגוע אוטופי שאינו עתיד להתגשם בחיי האדם עלי-אדמות, שכן למן הנפילה ואילך ה"תום" הוא ממנו והלאה לפי התפיסה הנוצרית. --

כך, שאלת המודעות ופעולתה הסותרת על הרגש היתה בעיה ראשית לרומאנטיקונים, בייחוד להיינריך פון קלייסט. בסיפור "על תיאטרון-הבובות" הוא רומז לפתרונה; הוא מבדיל בין שלושה שלבים: הבובה (אי מודעות האינסטקטיבית), האדם (התודעה) ואלוהים (שבו היה הרוח לטבע, שבו הכל נברא, אם כן, על-ידי פעולה רוחנית, אלא שחזר וקנה את אחדותו של לא-מודע). פתרון זה לובש צורה פיוטית במחזה "הנסיך פון-הומבורג" - הנסיך פון-הומבורג מתגלגל בכול שלושת השלבים. תחילה הוא לא-מודע אינסטינקטיבי, בוטח ואמיץ - אחר כך מודע, מבולבל ופחדן, לאחר שהחזיקו לפניו את 'המראה' - ולבסוף שוב מודע, בוטח ואמיץ, לאחר שקנה רצונו המוסרי את טבעו, עיצב מחדש את נפשו; בכך פסק החוק מלהיות לו צו יבש, אלא היה חוויה, מעשה יקוד-אש (ר' גם "חסד וחירות" לפליכס ולטש). --

גם את המשורר פרנץ קפקא העסיק הנושא של החטא הקדמון: "מאז הנפילה, יש שוויון מהותי בינינו בכושר לדעת את הטוב והרע; ואף על פי כן אנחנו מחפשים דווקא בעניין זה את יתרונותינו המיוחדים. אבל רק מעבר לדעת זו מתחילים ההבדלים האמיתיים. התדמית המנוגדת נוצרת כך: איש אינו יכול להסתפק בדעת לבדה, אלא צריך לשאוף לנהוג על פיה. אלא שלא ניתן לו לאדם הכוח לכך, ועל כן הוא חייב להרוס את עצמו, ואפילו יסתכן בכך שגם בדרך זו לא יזכה בכוח הדרוש, אלא שלא נותרה בידו הברירה אלא לעשות נסיון אחרון זה. (זהו גם פשר האיום במוות, שנלווה לאיסור לאכול מעץ הדעת; אולי זה גם פשרו המקורי של המוות הטבעי). והנה, מן הנסיון הזה הוא פוחד; מוטב בעיניו לבטל את דעת טוב ורע (הכינוי 'נפילה' מקורו בחרדה זו). הנחש, כשיעץ עצתו, לא עשה אלא חצי מלאכה, עתה הוא חייב גם לסלף מה שעולל, כלומר לנשוך, פשוטו כמשמעו בזנבו-שלו. ואולם את הנעשה אין להשיב, רק להעכירו אפשר. למטרה זו נוצרות המוטיבציות. העולם כולו מלא אותן, יתרה מזאת, אפשר שכל העולם הנראה-לעין אינו אלא מוטיבציה לרגע-של-מנוחה שהאדם מבקש; נסיון לסלף את עובדת הדעת, להפוך את הדעת לתכלית". (ר' פרנץ קפקא - "מחברות האוקטבו"). ואף באחד מן המכתבים שכתב למילנה יסנסקה, אמר קפקא: "לעתים נידמה לי כי מיטיב אני יותר מכל אדם אחר להבין את החטא הקדמון ועונשו".

במבוא של המחזה "מות אדם" לקלופשטוק, רות גולדשטיין-קסטנברג מתחקה בצורה מרתקת, על מקורותיו של המתרגם מפראג - צבי בן דוד המכונה "הירש לעבל מליטשקוי" (שתרגם לעברית את המחזה של קלופשטוק בשנת 1817). בדרך זו, הלה גם עומדת על מאפיינים יחודיים שקשורים בקהילה של יהדות פראג בכלל ולהשכלת פראג בפרט. כך למשל, כמה סימני-היכר לתופעה 'חדשה' זאת של "השכלת פראג", (1780-1830) היו בעלי קו דתי; שימוש טבעי ומופגן בשפה העברית גם אחרי 1800 וכן שימוש ביידית-גרמנית; רגש לאומי יהודי (כמובן בלתי פוליטי); גאווה מודגשת על נכסי התרבות העברית הקדומה; מגמה של השכלת העם (לגבי "המעמד הבינוני והצעירים של אומתנו").

הקדמה יפה כתב למחזה אותו צבי בן דוד (הירש לעבל מליטשקוי), אך גם ענוגה היא שכן אין הוא משלה את עצמו לגבי מה שנוגע לעתידה של הספרות העברית. קסטנברג מציינת שהוא יודע ששאיפותיו אינן נחלת כלל ישראל, אף לא בארצות הצ'כיות, אמנם אין נימת התוגה מורידה מחשיבות דבריו, אדרבא, שכן הם מגלים את המוטיבציה האישית והחינוכית למעשה התרגום:

"מה נעימה ויקרה, נשגבה ומפוארת המליצה הזאת אשר אנכי נותן לפניך, ממעשי ידי האמן החכם המליץ המפואר קלאפשטאק אשר שמו נודע בכל הארץ לשם ולתהלה; להגיד ולספר פה, תקצר היריעה מהכיל. גם כבר העידו והגידו חכמי ומליצי אומות שונות לאזני בני עמם, הודה ותפארתה, והעתיקו אותה לרוב ערכה, ללשונות בארצותם, כמו: ענגלענדער פראנצאנזען, איטליענער. גם משורר הגדול גליים נעים זמירות האשכנזים הוקיר אותה לגודל יפיה, להעתיקה בשפת אשכנזית מדבור הגדיי (פראזא) אשר בו כתבה המחבר, לדבור מליצה אשר מלותיה ערוכות ושקולות (ווערזען) להוליך ערך והשתוות (הארמאניע) לעורר הנפש המתפעלת ולהניע אותה מכח לכח וממדה למדה להראות עוד יותר יפי המליצה הזאת, בפרט אשר היא מהמין המעוררת אבל ומספד (טראגעדיא) גם אנכי הלכתי במקומות שונות בעקבותיו להעתיק איזה מאמרים כמוהו. בלשוני אין מלה להגיד מהללה, אם לא אגיד עוד הפעם את אשר כבר הוגד. ומבלעדי זאת רפתה ידי ועטי לתאר ולציר יפיה ידוע תדע כמוני, קורא אהוב, אשר יותר נקל הוא לדע בנפשו עריבת ונעימת המליצה, והנפש תתפעל מאליה מענין יקר ונכבד, מלתכון העלילות, ולגזור אומר, לאמר: 'ראה, זאת היא העלילה והסבה, אשר בעבורה היא יפה ונעימה, כזה וכזה צריכה להיות אם נשגבה ויקרה תהיה'! אשר נסה הצג רגלו על במתי המליצה, יטעם מאליו יפיה וערכה! אבל אשר ראיתי להקדים, הן הוא לבד מענה עלי דברי השואל, אם ישאלני: 'מה ראית למסך לנו בכוס שפתנו הקדושה, יין גפן נכריה, מדוע לא הלכת אל כרמי חמד, לבצור נטעי נעמנים, אשר שורשם בהררי קודש? מדוע תשפוק בילדי נכרים, תאספם מהחוץ, ותלבשם מחלצות בגדי תפארת?' - על זאת אשיב אמרי, ואחלה פניו, לבל יחשוב עון לי, כי לא כאשר דמה כן עשיתי. המליצה הזאת בת איש חכם ונבון היא, אשר הוליך מחשבותיו אל ארץ קדם, והרחיק כנפי רעיוניו עד שנות קדם שנות דור ראשון, מקור ומחצב בני אדם, אבינו הראשון, לעמוד בתוך בניו הבוכים ומתאבלים עת הפריד המות בינם ובין אביהם, למלאות דבר אל: מות תמות, הנאמר בתורתנו הקדושה לבד. ממעינה הזכה שאב, ממנה לקחה והביאה אלינו; אחותנו היא, מדוע כנכריה נחשבה? למה מולדת חוץ נקראה? - ואם לגודל נעימת ויפה לשונה, שפה ישרה (זימפעל) ותמה (נאיף) חותם תכנית מקורה, אשר בת קדם היא, הלבישה אומות שונות בהוד לבושי לשונם, מדוע נחדול אנחנו להלבישה באדר תפארת לשוננו שפת עבר, לבושי ארצה, ולהסיר מעליה שמלת שביה, להראות כי טובת תואר ויפת מראה היא? ואחות קטנה למקרא עברית (העברעאישע ליטעראטור) תהיה! בה יתעלסו באהבים נערי בני ישראל השוקדים על דלתי חכמת הדקדוק, ונפשם נכספה לדבר צחות! ואם רק אחד מני אלף יתענג בה כמעט רגע, וימצא בה תועלת מה - אדע כי לא לשוא עמלתי, והיה זה שכרי!

פראג בחודש כסלו תקעז"ל."