אימו של חברי הטוב ביותר שכבה על ערש דווי. גרנו בחדרים סמוכים ב"בית החייל" בתל אביב ושירתנו באותו הבסיס. הוא קיבל שחרור מהצבא ונסע ללוות אותה בימיה האחרונים. נשארתי לבד. היה חורף. המוות עטף אותי מכל מיני עברים: סבא שלי, אבא של חברה טובה מהקומונה, חייל מהיחידה. זו הייתה השנה הראשונה שלי בצבא, עוד לא התרגלתי למדים. קראתי את "יער נורווגי" בלילות, בחדר העמוס מיטות, מוקף בנחירות השותפים.

אנחנו נפגשים עם ספרים בכל מיני דרכים. קריאה דומה לחלימה. מן הצד רואים רק עצימת עיניים, רק רפרוף על דף. אבל מהו החלום שחולם הקורא? האם הוא ישן עמוק, או שבחלום מתערבים גם קולות חיצוניים? לפעמים מפגש עם ספר הוא רק לחיצת יד. לפעמים שיחה קרובה. ולפעמים חיי הקורא והספר נהפכים לאחד. המפגש שלי עם "יער נורווגי" היה טוטאלי, אולי בזכות צירוף המקרים הפלאי שבעובדה, שקו האירועים של חיי השתרג בקו העלילה של גיבור הספר, והקביל לו ביותר מנקודה אחת.

הגיבור, טורו וואטנבה, הוא סטודנט לתיאטרון באוניברסיטה סוג ב' בטוקיו, הפועלת כמעין פנימייה אפרורית לבנים. חיי הסטודנטים סוערים, אך וואטנבה מעביר את הזמן בקריאה, מנותק מכל התרחשות. כשראשו אפוף ויחסיו עם סביבתו אילמים, הוא מנסה לנתק מן העולם, מתוך בחירה, גם את ליבו, אך ללא הועיל. מפגש מקרי עם נאוקו, בת זוגתו לשעבר של חברו המנוח, מפר את האיזון המדומה. דרך סיפור האהבה של השניים מורכב פסיפס של מערכות יחסים בין צעירים יפנים, המנסים לגשר בין היסוד המופנם באישיותם ובין הקריאה מן החוץ להתבגר: להיחשף, להתאהב, אך גם אולי להיפגע.

כנראה שקריאת הספר "תפסה" אותי ברגע דומה של התבגרות בחיי הנפשיים. המפגש עם המוות שהיה עבורי זר, עובד בזכות "יער נורווגי" לכדי פרספקטיבה חדשה ועשירה יותר על הקיום. החיים נעשו מורכבים, ובתוך כך הספר היווה מעין דגם אחר משהכרתי למיפוי מיקומם של הדברים. היה הרבה חדש. תל אביב, הצבא, מערכות יחסים – הכול היה כמו טבול באווירה המסתורית של טוקיו של מורקמי, שנות השישים. עיר שנקרעת בין נאיביות לגסות, בין מזרח למערב, בין החלום לחיים.

אני לא מגזים: התחושה היא כאילו נוסף עוד רובד לעולם שבו חייתי, רובד מוכר מעולם זר ומלוכסן. יותר מפרטי העלילה נותר בי ניחוח, אולי ריח שאריות הטרפנטין בציור של מורקמי, על הכאב והיופי המשמשים בו בערבוביה מרהיבה של צבעים. תל אביב הפכה לטוקיו ויער ירושלים מזכיר לי את היערות מעל לקיוטו, בהרים. אני לא הייתי שם. אבל "שם" אולי היה אצלי. כך או כך אנחנו מאוחדים.

פעם, לא מאוד מזמן, גרתי במצפה רמון. ערב אחד, בעודי משוטט בטיילת שעל שפת המכתש, ניגש אליי חבר והציע לי עבודה מעט משונה. באמצע המכתש הוקם מקבץ ארעי קטן של אוהלי יוקרה עבור מסיבת אירוסין של זוג ממרכז הארץ. אלא שתחזית מזג האוויר בישרה על אפשרות לסופת אבק ורוחות עזות, והמסיבה נדחתה. בעל-העסק, שלא רצה לשאת בעלויות הפירוק וההקמה-מחדש של המתחם, חיפש אדם שיאות לשבת במתחם ו"להשגיח" על המקום בתשלום.

באותו הזמן כתבתי תסריט והרעיון להתבודד יומיים-שלושה במדבר, עם כל הפסיליטיז של מסיבת האירוסין היתומה, ועוד להרוויח על זה כסף, קרץ לי. בנוסף, הרגשתי צורך עז לקחת פסק זמן מההמולה החברתית שעטפה אותי מכל עבר. לגבי מזג האוויר – אני לא הייתי מודאג. התעטפתי היטב ביוהרה כוזבת של איש המדבר החסין לכל והכנתי את עצמי לימי בדידות מאושרים. אל המנוחה והנחלה הגעתי כשבאמתחתי מחברת, כלי כתיבה וספר. רק יומיים לפני כן השאילה לי ידידה את "ריקוד המציאות", האוטוביוגרפיה של הבמאי אלחנדרו חודורובסקי.

פעמיים התהפכו עליי חיי בשבתי במתחם האוהלים. בפעם הראשונה, פיזית, כשהסופה המדברית אכן הגיעה ויהירותי המטופשת פגשה במציאות הסוחפת, המאובקת והקרה. ובפעם השנייה, תוך כדי ובעקבות הקריאה בספרו של חודורובסקי. ספרו של חודורובסקי הפך את עולמי וגרם לי לראות אחרת דברים, את כל הדברים.

"ריקוד המציאות", עד לאמצעו, מגולל את סיפור חייו של חודורובסקי. בחלקו השני מתוארת הפסיכומאגיה – שיטת הטיפול שייסד, ובבסיסה טיפול באמצעות פעולות בעלות אופי פרופורמטיבי הקשורות בסמלים שזוהו כמשמעותיים בעולם הפסיכולוגי הפנימי של הפציינט. השיטה משתלבת בתפיסת העולם הכללית של חודורובסקי, המתייחסת אל סמלים כבעלי השפעה טרנספורמטיבית בפני עצמם ובעצם הופעתם.

עבורי זוהי תפיסה מרגשת ומעוררת, כיוון שהיא נותנת תוקף של משמעות להכל. היא מפנה את המבט החוצה, אל כל פרט ופרט במציאות המשתנה. היא נתנה ביסוס לנטייה שלי, שלא פעם תפסתי כקטנונית או מטופשת, להשתהות על הפרטים הקטנים, ואפשרה לי לקבל אותה במקום להילחם בה. אותה נטייה קשורה גם באהבתי לאמנות ולצילום הקולנועי בפרט, בהזדמנות הקצרה שניתנה לי להתוודע אליו. אני אוהב איך חפצים קטנים, נימות קול זעירות ומחוות הגוף העדינות ביותר מקבלים משקל ענק כשהם במסגרת הפריים.

הרגישות הנדרשת בקולנוע נדרשת תמיד, גם מחוצה לו, וכשהיא מתאפשרת יש בכוחה לגשר ולרפא. החשיבות של הסמלים חורגת הרבה מעבר לטיפולי ולאמנותי. היא הופכת את החיים עצמם למעין פאזל מרתק. קרה המקרה ובשבוע שלאחר הקריאה צפיתי בסרט "ההתחלפות" של ערן קולירין. תשומת הלב שלימדו אותי שתי היצירות הללו, מאפשרת לראות אחרת אפיזודות בחיי היום-יום, לתפוס אותן כסיפור עשיר בסמלים הקשורים אלה באלה ברשתות מסובכות, מופלאות ולהבחין בצירופי המקרים שהן יוצרות. התבוננות חיובית במושאי התפיסה מספקת שפע של נקודות התייחסות שונות לכל מאורע ויוצרת חיבור בין התפיסה החושית לבין הדמיון. זה מהפכני!

החיבור לרעיונות המובעים ב"ריקוד המציאות" נוסף להתפעמות שלי מחודורובסקי כאדם וממהלך חייו, ובעיקר מן הגישה שלו כיוצר. היא חיובית במהותה, שמחה, אופטימית ומכוונת לטוב, גם כשנושא היצירה אפל וכואב. אני מתחבר לזה מאוד.

אני מאוד אוהב את וולבק. לא תמיד יודע להסביר לעצמי למה. יש בספריו מכוח המשיכה שיש לסרטוני עריפת ראשים של דעאש - מגעילים, מדכאים, ואם זאת מהפנטים. וולבק מציע פרספקטיבה אחרת על התרבות המערבית בה אנחנו חיים, פרספקטיבה מיזנתרופית, אך כזו שיש בה כנות וישירות חסרות פשרות. מה שמכוער - הוא מעלה אותו על הבמה, לאור הזרקורים. ומה שיפה - הוא מראה אותו, משתהה לרגע, ואז חושף טפח אחר טפח את המנגנון המכוער והציני העומד מאחוריו.
בקלות אפשר לחשוב שמדובר בפובליציסטיקה, אך לא היא. גדולתו של וולבק, בעיניי, היא יכולתו לבחון בוחן בקרני רנטגן את הצדדים המודחקים בתודעה הקולקטיבית והאישית - שלו ושל קוראיו - ואז אותן לכדי פרוזה מבריקה וסוחפת. סיפור שיש בו דמויות, עלילה ודמיון רב.
"אפשרות של אי" מהווה עוד חוליה בדרך הספרותית של וולבק. הפעם הוא מכניס עולם בדיוני, עתידני, כנדבך מרכזי בספר המקיים אינספור קשרים סימבולים וסימביוטיים עם קו העלילה העיקרי, הנטוע בעולמנו שלנו ומגולל את סיפור חייו של סופרסטאר קומיקאי ציני הנאלץ להתמודד עם משבר גיל העמידה ועם אובדן הרלוונטיות והאונות המינית שמעמידים את הקיום האישי בכללותו בעולם של היום, אליבא דוולבק, בסימן של אובדן משמעות וסופניות ומדכאת. בדרך הוא תוקף את תנועות החירות והאינדיבידואליזם הקיצוני העומדות בבסיס התרבות, ומעלות על נס, כל אחת בדרכה, את הנעורים, היופי והחיוניות המינית ומשליכות אגב כך "אל הכלבים" את כל אלו אשר איבדו וכעת חסרים את האיכויות האלה. הדרך היחידה לברוח מן המעגל הדכאני של החיים, של ההתרסקות מן הנעורים אל הזקנה, הוא בהפנמת כללי המשחק עם תהליך ההזדקנות ובפרישה מן השדה המיני של החברה.
אלא שהגיבור וולבק לא מוכן לקבל את החוקים הבלתי-כתובים השולטים בחברה בה הוא חי, ומתמרד כנגדם בעזיבת אשתו המבוגרת והתאהבות בסטודנטית בת 22. היצר ההרסני להיאבק בתחנות הרוח הוא שהופך את הדמות המיזנתרופית של וולבק, בחור מגעיל מכל בחינה, גם לדמות הירואית בצורה מפתיעה איכשהו, שבמאבקה הבלתי-מודע בתחנות הרוח של החברה יש גרעין של הרס עצמי המוביל לקריסה טרגית בלתי נמנעת. במילים אחרות, וולבק מציג לקורא מרד במציאות אך לא משאיר מקום לספק באשר לסיכויו של מרד שכזה. אין שום סיכוי. כל מרד נידון לכישלון הכרוך בהשפלה פומבית, חסרת רחמים, של בן השבט הסורר.
אני סומך ידי על "אפשרות של אי" וממליץ עליו בחום. אך זוהי המלצה שבצידה אזהרה, והמלצה לבוא אחרי נשימה עמוקה. זהו וולבק. אפשר לאהוב את דעותיו, אפשר להתנגד בכל תוקף, אבל בלתי אפשרי להתעלם מן המסר החזק שלו, ובזה כוחו.

העלילה גרועה!
רק ההתחלה והסוף טובים והשארים פשוט נמשכים ונמשכים,
אני התיעשתי


שלא כמו הטירה הנעה זה ספר גרוע.