****
יוסי בנאי כתב את "אני וסימון ומואיז הקטן", שיר שכשרק מתחיל להתנגן, העיניים שלי כבר מתלחלחות, כי גם אני חוזר אל נחלאות, אל הסמטאות, אל עץ התות, ואל הסיפורים המופלאים של אבא שלי, מספר סיפורים ירושלמי, על ילדותו בירושלים לפני... כמה ימים, אולי.
אבל איך, תסבירו לי, איך יוסי בנאי שחוזר כך בשיר אל ילדותו בצורה חיה ומרגשת כל כך, ששר את השאנסונים של ז'אק ברל וברסנס, שכתב מערכונים לגשש החיוור בחוש קומי מופלא, שהעלה באוב את סוראמלו - כתב ספר חיוור כל כך, מעוט השראה כל כך, שלמרות הרעיון הבסיסי הנהדר שלו - כתיבת מכתבים שלא יגיעו אל יעדם לאנשים שליוו את חייו - מרגיש מאומץ, מעושה, נוקשה, סנטימנטלי - אבל לא מרגש. לא מרגש בכלל.
לא יודע. הוא כותב לאמו ולסבו, ולנסים עזיקרי וחנוך לוין וניסים אלוני, שייקה אופיר ועוד נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, והמכתבים נקראים כמו הספדים חיוורים ובלתי מעניינים, מלאים אינפורמציה שטוחה, טרוניות על כך שהיום כולם רואים ערוץ שתיים ואין להם מושג בתיאטרון אמיתי, ואפילו הדיבור לחברים שאינם עוד, אינו מצליח להגיע למקום השקט והכאוב והאמיתי, אלא נשאר ברמת השיחה המבודחת אך הדלה בין חברים וותיקים, גם כשאחד הנוכחים כבר הלך לעולמו.
ואני, שמצטט עדיין את הגשש ומערכונים אחרים של בנאי, שמתרפק על השירים והסיפורים הישנים ההם, שמעדיף כל ערב בתיאטרון על כל ערב מול ערוץ שתיים, מרגיש את התיאטרליות והניסיון הבלתי מוצלח לרגש, וחבל לי.
יוסי בנאי הצטרף בינתיים למושאי מכתביו, ומותו מחיש את ההבנה הקודרת שכן, העולם שהיכרתי הולך ונעלם, רגע אחרי רגע. ומה נשאר? סיפורים נשארים.
עוד כמה מילים על אבא שלי היקר. לפני כמה ימים מלאו לו שבעים ושבע. אני נפגש איתו כמעט בכל שבוע לכוס קפה בשוק מחנה יהודה בירושלים (על יד מסעדת עזורה המופלאה שאף יוסי בנאי עצמו היה מתענג על בישולי הפתיליות שלו), ושומע את הסיפורים, אלה שלעולם לא יפסיקו לרגש אותי.
אבא שלי מספר סיפורים. אמיתיים, מפעם. מירושלים שאיננה עוד. וכל סיפור, על איך היו מחממים את סירי החמין בשבת (במאפייה), ואיך היו חוגגים את פורים או את פסח, וכמה עניים הם היו (מאוד) ועוד ועוד - הוא שכיית חמדה מרוכזת של זיכרון מנצנץ ורגש טהור. אבא שלי, בן השבעים ושבע, מספר את הסיפור ואט אט מזדקף ומניף את זרועותיו, והנה הוא שוב ילד בן שש, שלאחר שקרא יפה את אותיות האלף-בית זוכה לכבוד המלכים הנעלה, הפרס החשוב ביותר שהיה מנת חלקם של מתי מעט - לא, לא ממתק. לא צעצוע. לא. הפרס היה ללטף לרגע, באצבע, את ראשה של היונה הצחורה שהמלמד היה מוציא אחר כבוד מן השובך.
****
