אני עדיין יכול לשמוע את הלוויתנים צורחים.... הם קשורים בחבלים מהודקים, מפרפרים חסרי אונים, תלויים באוויר.
מי המפרץ אדומים כיין, ריח הרקב ומוגלה הניגרת מהפצעים הפתוחים מעכירה את השמיים.
המפלצות חסרות הפנים חותכות ומנסרות בבשר החי ללא רחם, סכיני ענק עם להבים שונים דוקרים ומשספים את הליוויתנים: להבים חלקים, להבים משוננים, להבים מעוקלים, להבים ישרים.
צוחקים ללא קול, פיהם רחב ללא שינים, פרצופם חסר עיניים. מבתרים ובוצעים את הבשר, דולים דליי ענק של שומן רוטט אותו הם משליכים לדודי ברזל רותחים ואדומים ממאמץ וזיעה. ברזים מזרימים שמן מהביל מהדודים והם נאגרים בקשתות ארוכות מעצי אורן שמזרימים אותם לחביות עץ, חשוקות טבעות ברזל ועליהם חרוט בלטינית מובי דיק.
הליוויתנים צורחים, הם נקרעים מבפנים, עצמותיהם נחשפות לאור השמש ומיד מלבינות.
אני מנסה להסיט את מבטי, לאטום את אזני אבל איני יכול. רעש הצרחות וצחוק המפלצות המתגלגל כרעם חזק, מאיים לקרוע את רקותיי, הולם בי כפטיש אויר חדגוני וקבוע בקצבו: בום, בום, בום.
הראש מגרד, השיער מגרד, הסנטר מגרד. אני מנסה לברוח, לרוץ אבל איני יכול לעזוב את הליוויתנים מאחור, הצרחות שלהם מחוררות אותי כמו נחיל כדורי תת מקלע. הרבה זמן עבר מאז ששכחתי איך הקיפודים צורחים ועתה זה חוזר אלי. שתי חיות כל כל שונות באופיין, בגודלן, במראן וכל כך דומות בסבלן, בקולן.
ואז אני רואה אותה צפה באמצע המפרץ כפיסת קלקר. למרות המרחק אני רואה, בלי מאמץ, שזאת פקווד ועל הסיפון שלה ניצב, קודר ומריר רב החובל אחאב, עומד על רגל אחת בריאה כשאת רגלו השנייה מחליפה אנדרטה.
הוא מביט בי בתיעוב, כאילו ניחש שאין אני נמנה עם מטיביו ואז לוחש בקול רם: 'מובי דיק, איכה? גלה את עצמך בפני, מובי דיק!'
סירת דקה כקליפת שום מרחפת מעל פני תאום וישמעאל וקוויגווג הפולינזי מיידים בי צלצלים, אך הצלצלים נבלמים באוויר למול מחסום בלתי נראה ונופלים. הם לא מוותרים ומרימים מרצפת הקנו צלצל, ועוד צלצל, ועוד צלצל אבל הצלצלים נופלים ובסוף שני אלה קורסים למי המפרץ האדום ורק זנבם המחודד כסנפיר כריש אופקי ניצב בולט ומגלה את מקום ציפתם חסרת התכלית.
אני עדיין יכול לשמוע את הלוויתנים צורחים ואת אחאב, רב החובל, גונח וצועק בקול חלש: 'מובי דיק, איכה? גלה את עצמך בפני, מובי דיק!
