דמעות התנין, או "לא כל הגרמנים נולדו רעים"? | הרהורים בעקבות הספר "לבד בברלין"

כשמישהו כותב ספר בן 650 עמודים ב-24 ימים, זה אומר שהנושא בער בו. הטקסט היה מוכן בראש, ורק היה זקוק לשהות מינימאלית לשפוך אותו מהלב. אין ספק שמשאת נפשו של הנס פאלאדה (שם העט של הסופר הצבעוני Rudolf Ditzen) בשנת 1947 היתה להראות שלא כל הגרמנים היו רעים. כתב את אשר על לבו, ונפטר עוד בטרם ראה הספר את מכבשי הדפוס. היה חשוב לו, לסופר, להראות, שרבים (וטובים?) חשבו אחרת, בצורה שונה מהיטלר ומרעיו, אולם חששו לפתוח את פיהם פן יבולע להם.

האם המסר עבר?
חרגתי הפעם ממנהגי, ובטרם פניתי לכתוב את סיכום רישומיי על הספר, בחרתי לראות מה אומר "קול העם" על הספר "לבד בברלין" (מאתר סימניה) מאז יצאה מהדורתו העברית (2010) לספר המקורי שיצא בשפה הגרמנית (1947). הופתעתי לראות שהוא צבר 161 (!) ביקורות. פניתי לאתרים אחרים וגם בהם מצאתי שגירסת האנגלית של הספר (משנת 2009) זכתה לאלפי ביקורות (למשל – למעלה מ-1500 ביקורות באתר GoodReads, 218 ביקורות ב-amazone, ועוד).
היקף ההתייחסות והביקורת מלמד על העניין שהספר מעורר, וגם העובדה שהוא נשאר עם מרבית הקוראים, לאחר שהם מניחים אותו מידם. יחד עם זאת, שיעור נכבד מבין הקוראים היהודים "לא קנה" את הניסיון האפולוגטי של פאלאדה. הסבר אחד, מן הסתם, טמון בקושי לשנות השקפת עולם על העם הגרמני בתקופת השואה, עמדה שנבנתה במהלך שנות דור. אבל אם אנסה להתחמק מאזור הנוחות הרי שהתשובה מקופלת בתפאורה הבסיסית שבחר לו המחבר: המדובר בבית דירות בברלין, בו מתגוררת משפחה אחת (זוג זקנים) יהודית, משפחה אחת פרו-נאצית, שטינקר-לא-יוצלח אחד ושלושה צדיקים: האחד - שופט בית המשפט העליון בדימוס שפועל מאחורי הקלעים ככל שהוא יכול, והשני – גיבורי הסיפור, אוטו ואווה קוונגל. בדרך נפגוש גם את הדוורית אווה קלוגה (שבשלב מסוים בורחת מהעיר לאיזור מבודד) והאקס שלה, פתי אומלל ורודף שמלות. חוסר האמינות במסר של פאלאדה נובע בעיניי מהתמהיל הזה – שממנו עולה כי הנאצים והגסטפו היו משהו חיצוני, מאיים, מנוכר, ואילו העם הגרמני בכללותו, היה מורכב ממיעוט פרו נאצי, ששלט באמצעות הפחדה ובעזרת צבא של שטינקרים אומללים, על הרוב הדומם של אלה שלא הסכימו עם המשטר אך שתקו מרוב פחד. התמהיל המוצע כאן מוגזם ומוטה. אילו זה היה המצב בגרמניה, היטלר לא היה אמור להצליח להשליט שלטון דיכוי כזה על יהודי גרמניה במשך 12 שנה, ומקל וחומר שלא לרצוח 6 מיליון יהודים. עדויות מראות שלא רק הנאצים רצחו יהודים, אלא גם הוורמאכט והמשטרה, הן בסדיר והן במילואים.
זהו סיפורם של אוטו ואווה קוונגל, שמחליטים לעשות מעשה בעקבות מות בנם בצבא, המבוסס על סיפור אמיתי של הזוג אוטו ואליזה המפל שאבדו אח במלחמה, ומחליטים להביע התנגדות באמצעות כתיבה וחלוקה של גלויות בעלות מסר מחתרתי. אני בהחלט מקבל את העובדה שצריך אומץ רב בתקופה כה חשוכה, לעשות אפילו את המעשה הקטן לכאורה הזה. פאלאדה מיטיב לתאר עד כמה המבצע היה מורכב ומסוכן, עד כמה לא היה מקום לטעויות, אפילו בפעולות פעוטות לכאורה אלה.
הז'אנר אליו שייך הספר הוא הערבוב של היסטוריה בפיקציה, ז'אנר שאני אישית גם אוהב, ובו כותב. העובדה שאתה קורא על אירועים אמיתיים, המחוזקים במסמכים, תמונות ובעיקר של גלויות – אותן גלויות מקוריות שהופצו בברלין, מוסיפה ערך רב לעניין בספר ולהרהורים שבעקבותיו.

פאלאדה מיטיב לתאר את אורח החיים האפור של עמך גרמניה, ההפוך לחלוטין מההילה ההרואית בה השלטון הנאצי ניסה לצבוע את התקופה ההיא. ואולי זה סוד ההצלחה של היטלר – הריגוש שהצליח להכניס לעם הזה לאחר 13 שנות השפלה בעקבות הסכם ורסאי. העתיד הוורוד בו צבע את חייהם האפורים. צבע מאכל מלאכותי ללא שום ערך תזונתי, שהרי חייהם לא השתפרו באמת בעקבות מסע הכיבושים שלו, אפילו לא ליום אחד; אלא אם כן התרגשות והבטחות לעתיד ורוד נחשבות... אלא אם כן השמחה על השמדת האוייב היהודי הדמוני וגזילת רכושו שווה את המחיר. הבעה כל כך אותנטית של חיים אפרוריים מצאתי בפרש הברונזה, העוסק גם הוא באותה תקופה, והמתאר בין היתר את קורותיה של לנינגרד תחת התקפות הנאצים.
אי אפשר לברוח מהכובד העלילתי. אין לי מושג האם הדבר נועד להמחיש את האפרוריות האמורה, או שמא זהו סגנונו האישי של פאלאדה. רבים מבין מסתייגי הספר דיווחו על "משבר מאה העמודים הראשונים" וחלקם אף הפסיקו לקרוא אותו בשל כך. באופן אישי הכובד הסגנוני לא הפריע לי, ואף לא העובדה שהסוף הטראגי והכל-כך-לא-אמריקאי ידוע מראש. יחד עם זאת אפשר ואולי רצוי היה לקצר אותו, במיוחד לקראת הסוף. כל זאת לא פגע בחוויית הקריאה ואני ממליץ למי שהתחיל לקרוא אותו, שלא יתייאש וילווה את הזוג הזה עד לגרדום.
פאלאדה גם מיטיב לתאר את תחושת האימה. הוא מצליח להעביר את נקודת המבט – ואם תרצו – את המחיר שהגרמנים המצפוניים היו צריכים לשלם, לאחר שהעם שלהם מכר את נשמתו לשטן בעבור הבטחות שווא. ובמקביל גם מתאר את להקת אוכלי הנבלות שהסתערו בתאווה, מזי ריר על מנת לבזוז את הרכוש היהודי שנותר מאחור ומותירים אחריהם תחושת קבס, שתופסת את הקורא בבטן ואינה מרפה.

אני מוכן לקבל (לא בלי היסוסים) את הנחת המוצא, שלא כל הגרמנים היו רעים, רוצחים ותאבי כיבוש. ואם רוצה אני טקסט אותנטי ויותר משכנע לתיזה זו, הרי ש"יומנים" של ויקטור קלפמרר היהודי מצליח להעביר את המסר בצורה חדה יותר (בקרוב הרשימה על הספר החשוב). יחד עם זאת, אין זה אומר שלא כולם היו אחראים. כי לרוב הדומם, המאפשר את קיום הרוע, אחריות לא פחותה מזו של ה"מיעוט" שביצע אותו בפועל. ועוד יותר מכך חשוב לזכור, ההתנגדות המובעת בספר אינה התנגדות לרוע שננקט כנגד היהודים, אלא כנגד תוצאתיו הרות האסון לעם הגרמני עצמו של המשטר הנאצי, שלא היה רע רק כלפי היהודים, אלא בעיקר כלפי העם שלו, שרומם ונישא אותו וסבל את עול דיכויו, תוך שהפנה את האנרגיות השליליות שלו לכיוון היהודים. לכן, אי אפשר להוציא ממנו אמירה ערכית של המחבר בנוגע ליחסם של הגרמנים ליהודים דווקא (למעט סצינה פיקטיבית אחת בספר).

ולסיום, ספר זה, כמו רבים אחרים, אינו מצליח להשיב על השאלה המטרידה רבים מאז ועד היום, והיא – האם התקופה ההיא עלולה לחזור ביום מן הימים.

"רק עכשיו אני מתחילה להבין מה זה אושוויץ"

כפי שקורה אצלנו מדי פעם, מישהו אחד מבני הבית מביא ספר מהספריה, ומישהו אחר חוטף אותו על מנת לקרוא. כך קרה עם ספר ידוע זה, בו מתאר הסופר פרימו לוי ז"ל את קורותיו במחנה אושוויץ. כאשר בתי סיימה לקרוא את הספר היא אמרה לי: "אבא, רק עכשיו אני מתחילה להבין מה זה אושוויץ".

ידועים דבריו של ק. צטניק (יחיאל די נור) במשפט איכמן: "אפילו מי שהיה באושוויץ אינו יודע אושוויץ מהי. גם לא מי שהיה שם שנתיים ימים כמוני. אושוויץ הריהי פלנטה אחרת, ואילו אנו, יצורי אנוש שעל האדמה הזאת, אין בידינו המפתח לפענוח הצופן הזה, שאנו קוראים לו אושוויץ." ואם כך הם פני הדברים ככל שמתייחסים אנו לאדם ששהה באושוויץ, מה נאמר אנחנו, שנולדו בדור אחר, בתקופה אחרת, בזמנים אחרים?

קראתי את ספרו של לוי והתחלתי להבין כמה לא ידעתי על המחנה הארור. על החוקים ההזויים והנוראים, על מלחמת החיים, על חוסר הביטחון הבסיסי, על מחיקת צלם האנוש. קראתי, והתמלאתי התפעלות כיצד אנשים הצליחו להחזיק מעמד אפילו יום אחד בתופת כזאת.

הסופר, פְּרִימוֹ לוי יליד 1931 היה סופר וכימאי איטלקי שגורש לאושוויץ ספרו "הזהו אדם" עוסק בתיאור קורותיו במחנה הנורא. ספר זה תואר כאחד מן הספרים החשובים שנכתבו במאה ה-20.‏‏‏‏‏ חיבר ספרים נוספים והמשיך לעסוק בשתי אהבותיו, הכתיבה והכימיה, עד שמצא את מותו בנסיבות טרגיות ב-11 אפריל 1987. יש הסבורים כי הוא התאבד.

לוי מצליח להעביר את התחושות ולהפוך את המוות לחי, הן בכתיבה הפיוטית שלו, והן בתיאור המפורט, המכניס את הקורא למקום, לזמן, לנסיבות ולאווירה. לא אוכל שלא להביא ולו מעט דוגמאות מהספר הקטן אך המטלטל.

הרכבת
בתארו את רכבת הגירוש שלקחה אותו מאיטליה עד למחנה הוא אומר (עמ' 15): "ובכן הדבר ברור: אנו נמצאים באחת מרכבות המשלוח המפורסמות של הגרמנים; הרכבות והמשלוחים שלעולם אינם חוזרים, הרכבות והמשלוחים ששמענו עליהם פעמים הרבה, באימה אך תמיד בשמץ ספק. בדיוק כפי שסיפרו לנו: קרונות משא חתומים מבחוץ. בפנים נשים, ילדים וגברים לחוצים זה אל זה בלי רחמים. כמו בקופסת סרדינים: במסע אל האין, במסע אל הריק, מטה, אל תהום תחתית. הפעם אנחנו בדרך."

הקשיים המחשלים
באותו מקום הוא אומר את הדברים הבאים: "כל בני האדם מגלים במהלך חייהם שהאושר המושלם אינו בגדר האפשר; ואולם מעטים מהרהרים שגם ההפך נכון: אדם אינו יכול להיות גם אומלל בתכלית. מה שמונע את הגשמת שני המצבים הקיצוניים טבעו אחד: קיומנו האנושי סותר את האין-סופיות. לעולם אין אנו יודעים מה צופן לנו העתיד – בשעת שפל יש בלבנו תקוה, ובשעת אושר קיים גם החשש מפני המחר. זאת ועוד: כל אחד יודע כי ביום מן הימים ימצא אותנו המוות. זה שם גבול לכל שמחה אך גם לכל כאב. אין סוף דאגות חומריות אינן מאפשרים לנו להיות מאושרים או אומללים בתכלית. אלה משוות אופי זמני לכל שמחה אך גם מסיחות את דעתנו מן הצער ומאפשרות לנו לשאתו.
דווקא הקשיים, המכות, הקור, והצמא בזמן הנסיעה ואחריה הם ששמרו עלינו שלא נשקע בתהום היאוש. לא הרצון לחיות ואף לא ההשלמה עם הגורל. מעטים בנ האדם המסוגלים לכך ואנחנו לא היינו אלא קומץ בני תמותה ממוצעים.
את הקרונות נעלו מיד, אבל הרכבת יצאה לדרך רק בערב. כשנודע לנו היעד הוקל לנו. אושוויץ: אז היה זה שם חר משמעות עבורנו, אבל בכל זאת מקום כלשהו על פני כדור הארץ".

המפגש הראשון עם תושבי המחנה
"בשבריר שניה נעלמו הורינו, נשותינו, בנינו. כמעט איש לא הספיק להיפרד מהם לשלום. הבחנו בהם, זמן מה, גוש אפל בקצה השני של הרציץ; ובהעלם אחד נעלמו מעינינו.
לפתע הופיעו לאור הפנסים שתי קבוצות של יצורים מוזרים. צעדו בשלשות במין צעד כושל, משונה. ראשם מתנדנד וידיהם צמודות לגוף. על ראשם כובע מצחיק, לבושים בסרבל פסים ארוך. למרות אפילת הלילה אשר היה להבחין ממרחק רב למדי שבגדיהם קרועים ומלוכלכים. הם עברו במעגל רחב שלא להתקרב אלינו. בלי להשמיע הגה התחילו לשאת את המטענים. עלו וירדו מן הקרונות הריקים.
הסתכלנו איש ברעהו בלא אומר. הכל היה לא מובן ומטורף. ועם זאת דבר אחד הבנו: לכאלה נהפוך גם אנחנו. מחר גם אנחנו ניראה כך." (עמ' 19).

"כבר חדלנו להשתומם. נדמה לנו שאנו צופים בהצגה מטורפת, מהמחזות שבהם מופיעים על הבמה השטן, מכשפות ורוח הקודש." (עמ' 24).

בסוף היום הראשון הוא נתקל באסירים השבים מהעבודה, לצלילי מוזיקה:
"ליד שער המחנה חצוצרה מחצצרת מנגינה: רוזמונדה, שיר רגשני ידוע. החיזיון מוזר כל כך שאנו מביטים איש ברעהו ומגחכים... משמסתיימת נגינת הרוזמונדה מושמעות נעימות לכת אחרות... ואז, לפתע מופיעים, קבוצות קבוצות, חברינו השבים מן העבודה. הם צועדים זה אחר זה, חמישה חמישה: הליכתם מוזרה, לא טבעית, צעדם כבד, כאילו אינם בני אדם אלא דחלילים שגופם הנוקשה עשוי עצמות. הם צועדים בדיוק לפי קצב המנגינה" (עמ' 29).

הכל אסור
בעולם מתוקן, הכל מותר לאדם, למעט מה שנאסר עליו על פי חוק. באושוויץ היה זה עולם הפוך: "ההסבר לאירוע מתועב אך פשוט: במקום זה הכל אסור; הסיבות אינן עלומות, הרי לשם כך נוצר המחנה. אם ברצוננו לשרוד, חייבים אנו למהר להבין את העיקרון הזה לאשורו" (עמ' 29).

השפלה
"עתה הבנו ששפת אנוש דלה לבטא את העלבון הצורב. את אובדן צלם אנוש. המציאות נגלתה לעינינו כהוויתה בשבריר שניה, כמעט כמחזה נבואה: עד התחתית היגענו, לשפל המדרגה, למטה מזה אי אפשר לרדת. לקחו לנו את הבגדים, את הנעליים, ואף את שערותינו לא הותירו לנו. אם נדבר לא יקשיבו לדברינו, ואם יקשיבו, לא יבינו. עוד מעט גם את שמותינו יטלו." (עמ' 26)

חלק מהותי מאורח החיים במחנה כלל פרקטיקות שונות שכל מטרתן השפלה. לא מדברים איתך. אסור לשאול שאלות. וגם אם תשאל, לא ישיבו לך. הבגדים הקרועים, הצורך להתפשט, הדשדוש במים, הריצה עירומים ממקום למקום בקור מקפיא, גילוח הראש, העמידה במסדרים, וכמובן, כמובן המספר.
כל כך הרבה מידע יש בו במספר קטן על הזרוע. המספר מלמד אם אתה חדש במחנה אם לאו. המספר מלמד מאיזה טרנספורט היגעת, ולכן גם מה המוצא שלך. איטלקי, צרפתי, פולני או הונגרי. אנשים נקראו פשוט על שם המספר שלהם, כמו אותו Null Achtzen אפס שמונה עשרה. "ברור לכל שרק אדם ראוי להיות בעל שם, ואילו נול אכטצן איננו עוד אדם. נראה לי ששכח את שמו; מכל מקום הוא נוהג כאילו אכן שכחו." (עמ' 43).
אבדן הצלם בא לידי ביטוי בכך, כמתואר בעמודים שונים, שכל המראה שלהם כבר לא היה מראה של בני אדם נורמליים. על כל אלה יש להוסיף את הצחנה שיצאה מהם. צחנה ומראה שלא היו מודעים אליהם כל עוד היו במחנה, יחד עם אנשים הדומים להם. אולם כאשר יצא לעבוד במקום בו עבדו גם לא אסירים, השתקפה לו דמותו, אותה הדחיק:

"מגעילים ודוחים. בכל יום ראשון הגולגולת קירחת לחלוטין וביום שישי מכוסה בכעין טחב חום. הפנים נפוחים וצהבהבים, שרוטים בחתכי תער הספרים; גופנו פצוע וחבול ממכות ומקור. הצוואר שלנו ארוך ומכוסה בחבורות, כצווארם של תרנגולים מרוטים. בבגדנו דבקה טינופת כעל בגדי גורפי ביבים; בוץ, שומנים, דם.... מעילי תלוי עלי כאילו הייתי קולב עץ. כיוון שפרעושים שורצים בכל גופנו בשפע, אנו מתגרדים לעתים קרובות ללא כלימה וללא מעצור., עלינו לבקש לעתים קרובות ללכת לבתי שימוש. קבקבי העץ שאנו נועלים מכוסים דרך קבע בשכבה עבה של רפש ושומן ומקימים שאון צורם אוזן.
זאת ועוד: אנחנו כבר רגילים לצחנה המיוחדת הנודפת מגופנו. לא כן הנערות; בכל הזדמנות מביעות הן את תיעובן בגלוי. אין זה ריח רגיל של אנשים, אשר אינם מקפידים על נקיונם, אלא סירחון מיוחד להפטלינג; באשת פיגולים מתקתקה, שנשמנו מיד בבואנו למחנה. הצחנה נודפת מכל מקום ומכל דבר; מן הצריפים, מן המטבחים, מן המרחצאות ומן המחראות. הסירחון דבק ואין להיפטר ממנו." (עמ' 154).

הרעב והדלות
האוכל ניתן לאסירים במידה אפסית. לוי מתעכב על תיאור אופן האכילה: "כעת גם אנחנו מגרדים את תחתית הפנכה שלא תתבזבז ולו גם טיפת מרק אחת בלבד. את הפנכה אוחזים סמוך לפה בעת האכילה פן יפול אפילו פירור זעיר של מזון.... למדנו, שלכל דבר יש שימוש במחנה: בחוט ברזל אפשר לקשור את הנעליים, בסמרטוטים – לעטוף את הרגליים, בנייר – לרפד את הבגדים (זה אינו חוקי)... אולם למדנו גם שהכל עלול להיגנב; אדרבא, ודאי ייגנב אם אך רגע קט לא תעמוד על המשמר. וכדי להישמר מפני הגנבים למדנו לישון כשראשנו מונח על כל רכושינו, מן הנעליים ועד לפנכת האוכל, הכל צרור בתוך המעיל" (עמ' 33).

לחם
המטבע העובר לסוחר באושוויץ הוא הלחם. "ברגעים המועטים שבין החלוקה לאכילה מהדהדים בבלוק קולות מריבה ומהומה. זה מחול השדים של בעלי חוב מאתמול הדורשים את התשלום בזמן היחיד שאפשר לתפוס את החייבים." עמ' 39. בדרך כלל אכלו את הלחם שקבלו מיד. אולם היו יחידי סגולה שפצלו את הלחם לשתי מנות. פעולה זו היתה מסוכנת מאוד, בשל החשש שהלחם יתייבש, יאבד או ייגנב, זאת מעבר לעובדה שלחם הנאכל במנות זעירות אינו מתאכל כראוי. יחד עם זאת כאשר היו רואים את מר פישר מוציא לצהריים חצי פרוסת לחם, היו עיניהם יוצאות מרעב.
"כמה גדולה היא חרפת הרעב!" [עמ' 79]. פעמים רבות התפללו פשוט שלא יהיה רעבים. אולם זה לא קרה. ואז לעתים החלו הזיות תוקפות אותם, הזיות על אוכל שאכלו בבית, שרק הגבירו את הקושי.

הרחצה
המקלחות היו מטונפות, כך גם המים והכיור. הרחצה לא תרמה לניקיון הגוף ולבריאות. אולם עצם המעשה היה חשוב כגילוי של חיוניות, כאמצעי להישרדות הנפש (עמ' 40). רבים האנשים שלא הלכו להתקלח, על מנת לא לבזבז שעות שינה, כוח וחום הגוף.

בית החולים
פרק נפרד מקדיש לוי ל-Ka-Be – בית החולים. המקום שבו הוא יכול להרוויח כמה ימים של שקט. אבל גם שם היו חוקים הזויים. למשל, מי שמאושפז בבית החולים מוסר את נעליו. לאחר שייצא מהאשפוז הוא יקבל נעליים אחרות, לא בטוח שכלל יתאימו לרגליו. היחס החשדני. הטיפול שלא היה טיפול, ועוד. אולם אין טוב בלא רע, שתי בעיות קשות יש בבית החולים – האחת היא שהמנוחה היחסית מאפשרת לך מה שלא מאפשרת לך העבודה הקשה – להתחיל לחשוב מה קורה איתך, ואיפה המשפחה, ההבנה כי החיים לא ישובו לעולם להיות כפי שהיו. כפי שמסביר לוי במקום אחר, "במחנה אתה לומד לא לחשוב. במחנה אין שום תועלת לחשוב...," (עמ' 185), אולם בבית החולים הזמן מאפשר לחשוב, ולהצטער, ולחשוש מהבאות.
הבעיה הגדולה השניה היא כיצד לחזור לשגרת החיים במחנה לאחר מכן, לזרועות העינוי ועבודת הפרך, לבלוק אחר, לאנשים אחרים, למיטה אחרת, נעליים אחרות. כאילו היגעת מחדש עירום וחסר כל.

הסתגלות
"יכולתו של אדם למצוא פינת סתר, להתכנס בתוך קליפה, לבנות סביבו חומת מגן גם כאשר לא נותרה כל תקוה, היא מופלאה... ההסתגלות היא פרי עמל סבלני, בחלקו נעשה בלא יודעין והוא סביל, בחלקו פעיל: לתקוע מסמר מעל המיטה כדי לתלות את הנעליים בלילה; להגיע לעמק השווה עם השכנים ולהימנע מאלימות; לנחש מהם ההרגלים והחוקים של הבלוק ושל הקומנדו שלך; בקיצור, לדעת להסתדר." [עמ' 59].

חישובים
חלק נכבד מהחיים במחנה מבוסס של חישובים מחישובים שונים. למשל, לדעת לחשב היכן לעמוד בתור, כדי לקבל את החלק הסמיך והמזין יותר של המרק [עמ' 33, 73]; לשמוע את הצלילים של הדלי, שכל תושבי הבלוק מטילים בו את מימיהם וצואתם בלילה, לדעת לקום בשעה שהוא אינו מלא, שכן מי שקם בשעה שהוא התמלא, חייב לרוקן אותו במחראות, בלילה בכפור, על חשבון שעות השינה [עמ' 64-65].

"לחיות עד האביב"
המטרה שהחזיקה אותם בחורף הקשה הראשון היתה פשוט.. להחזיק מעמד עד האביב. כאשר הימים החלו להתארך, החום הנעים פשה בעצמות, גם תקווה עלתה. אולם כאשר הקיץ הסתיים... חזר הייאוש ובגדול. וכך אומר על תקופת סוף הקיץ:
"הזמן הינו בעל ערך רב יותר עבור בני האדם ככל שעשירים יותר חיי הנפש. אולם עבורנו, השעות, הימים והחודשים זרמו לאטם מן העתיד אל העבר, תמיד לאט מדי. מהות שלילית ומיותרת שהשתדלנו להיחלץ ממנה מהר ככל האפשר. כיוון שתמו הימים בהם הזמן חלף בנעימים, הימים הקסומים שכנראה לא ישובו עוד, נראה העתיד שחור, קשה כחלמיש. מכשול שאין להתגבר עליו. עבורנו הזמן עמד מלכת" (עמ' 127).
באוקטובר חזר החורף (עמ' 133). תחושת הרעב שונה. תחושת הקור שונה. מושגים אלה שונים לחלוטין באושוויץ. המלים האלה, קור וחורף, הן מלים שהמציאו אנשים חופשיים לתאר מצבים אלה. אך עבור אסירי אושוויץ משמעותן היתה הרבה יותר קשה והרסנית. "כשיורד גשם, תוקף אותך רצון לבכות.... אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש הייתי מאושר" (עמ' 142).

האם ולמה לזכור את המחנה?
לוי מתלבט עם שאלה זו [עמ' 92]: "מכיוון שכל אחד שהה שם זמן קצר ביותר, אפשר אולי להקשות שמא לא כדאי להיזכר בתנאי חיים יוצאי דופן אלה, ואולי אף מזיק הדבר". הוא סבור שצריך לספר. הן מכיוון שהמחנה היה מעין ניסוי סוציולוגי יוצא דופן, והן לנוכח הערכים המיוחדים שנתגלו בתוך העולם הזה (לאו דוקא חיוביים). הפער בין הניצולים לבין יורדי הדומה. מאבק ההישרדות ולאן הוביל את האסירים. הכי קל היה להיכשל – אילו אדם מילא את הפקודות, אכל את מנת המזון הקצובה, והקפיד על משמעת עבודה, לא היה לו סיכוי לשרוד יותר מאשר שלושה חודשים. האופן בו אנשים גילוי את האנושיות שבהם, לחיוב ולשלילה, חייב להיזכר.

להיות אדם
כשהוא מספר על לורנצו, אסיר שסייע לו, אומר לוי: "הדמויות המתוארות בדפים אלה אינן בני אדם. אנושיותם נטמנה אי שם, או שהם עצמם טמנוה במו ידיהם בגלל עלבון שעלבו בהם או שהם עלבו באחרים. האס.אס. המרושעים והכסילים, הקאפו, העצירים הפוליטיים והפליליים, הפרומיננטן הגדולים והקטנים, ההפטלינג – עבדים בלא צלם אנוש.... אך לורנצו היה אדם. אנושיותו היתה טהורה ולא מושחתת. הוא עמד מחוץ לעולם הזה שכולו רוע. הודות ללורנצו לא שכחתי שאף אני עצמי אדם" (עמ' 132).
כאשר הגרמנים רצחו את מורדי הזונדר קומנדו, הספיק האחרון שבהם לזעוק: "חברים, אני האחרון!" דמות מופת להתנגדות למרות הקושי העצום. ואמר על כך לוי:
"עמדנו דום, כפופים ואפורים, ראשינו מורכנים. את כובענו הסרנו רק כאשר הגרמני פקד לעשות כן. החבל נתהדק, הגוף התעוות ופרכס. זוועה. ..... לרגלי עמוד התליה הסתכלו בנו חיילי האס.אס. באדישות: מפעלם הושלם. היטב הושלם. כעת הרוסים יכולים לבוא: אין עוד בני אדם עזי נפש בקרבנו; האחרון תלוי מעל ראשינו. כדי לעצור בעד האחרים הספיקו כמה גידופים בלבד. הרוסים יכולים לבוא: לא ימצאו אלא אותנו – שברי אדם כנועים, ראויים למוות הבזוי שמצפה לנו.קשה לאדם צלם אנוש כמעט כמו שקשה לברוא אותו: הדבר לא קל וארך זמן רב, אבל אתם, הגרמנים, הצלחתם. הננו עוברים כאן תחת מבטיכם: אינכם צריכים לחשוש עוד. לא מפני מרד, לא ממלים בוטות, ואפילו לא ממבט תוכחה." (עמ' 162).

*

לוי הצליח לשרוד בדרכי נסים, סיפר את הסיפור. ספרו הפך לרב מכר תורגם ונפוץ ברחבי כל העולם, לספר על התופת. לספר את הסיפור של הפלנטה האחרת שהתקיימה כאן בשנים 1942-1945.

אחת העצות הידועות לסופר המתחיל הינה ככל האפשר להביא את עצמו לעיני הקורא. שהדמויות בספר תהיינה קשורות אליו, שהדברים יהיו אמיתיים, כנים ויוצאים מהלב.

זה היתרון האדיר של הספר "העוד יוותר מי שיבכה", המכיל יומנים של אב (קופל פיז'יץ) ובתו (מירה פיז'יץ, לימים פלינט) מגטו ורשה, שנכתבו בזמן אמת, בעת המאבק המתמיד על החיים, בעת הגירושים, הבריחה, המעברים מדירה לדירה, הפחדים והדאגות הבלתי נגמרים. וזה גם החיסרון שלו... אתה קורא וקשה לך להאמין שדברים כאלה התרחשו במציאות. שאנשים עברו כל כך הרבה טלטלות אבל עדיין נותר בהם כוח להיאבק על חייהם, כאשר כל מי שנמצא מסביב פשוט מתמוטט ומוסר את גרונו לשחיטה מחמת היעדר כוחות וחוסר אונים ורק יחידי סגולה נאבקים לשרוד או להשיב מלחמה.

שלושה חלקים עיקריים לספר:

החלק הראשון הוא פרי עטה של העורכת המוכשרת, חוי דרייפוס, הסוקרת את קורותיה של המשפחה והכתבים שהשאירה אחירה ולאחר מכן מביאה בצורה ברורה ומדויקת את קורות יהודי ורשה בתקופת השואה.

החלק השני מביא את יומניו של קופל פיז'יץ. קופל, בנו של דוד פיז'יץ הוא האח היחיד שהצליח לשרוד את השואה מאלה שנותרו בפולין, יחד עם רעייתו גניה, ושתי בנותיו, מירה ורות. שני אחים אחרים של קופל הצליחו לברוח קודם לכן. ההורים יתר האחים לא שרדו. קופל ינק עוד מנעוריו את אהבת ישראל שפעפעה בעורקי הוריו, החסד והעזרה לזולת, וכל ימיו פעל למען הציבור. מעיון ביומניו שזורות מאליהן פעולותיו הברוכות בתחומי הסעד, החינוך והמוזיקה בגטו ועשייתו הציונית, במיוחד עבור הילדים, ובין היתר הניהול של המטבח הציבורי ברחוב פרוסטה 8, ששירת 800 ילדים הן בצד הפיזי והן בצד הרוחני תרבותי. זוהי דוגמה ומופת לכך שכאשר יש רצון, ניתן לעשות חסד בכל מקום ובכל מצב, להפוך את העולם ולהביא תוצאות בנסיבות בלתי אפשריות בעליל. אישיותו של קופל וזכות האבות שלו תסייע לו לשאת חן בעיני גורמים שונים, לקבל הלוואות, ואף להיכנס למחבוא ברגעים הקריטיים.

קורותיו במלחמה מסתיימים בידיעה שקיבל בתאריך 24.11.43 על טבח "חג הקציר" ובו נרצחו הוריו, אחיו, אחותו בנה, והעוזרת האהובה שלהם. ידיעה זו שברה אותו וכך הוא מסיים את יומנו:
"אוי לי, על גורלי המר. איך אוכל בכלל לשבת ולכתוב על דבר האבידה היקרה. איך אוכל לחיות, לאכול ולישון בשעה שהאנשים היותר קרובים לי נהרגו באופן כל כך טרגי ואכזרי, אלו הקדושים והטהורים שמסרו את נפשם על קידוש השם. – ייזכרו לטוב!" (עמ' 97-98).

החלק השלישי מביא את רשימותיה של מירה. בעיני זהו החלק היפה ביותר של הספר, ותהא הסיבה שהותירו אותו לסוף הספר, אשר תהא, זו היתה בחירה מעולה. להבדיל מקופל, שכתיבתו יותר מאופקת, מעט יותר פורמלית, ועוסקת בתוצאות ובפעילות הציבורית-כללית, כתיבתה של מירה נכנסת לקרביים של האירועים, והיא מחייה אותם באמצעות תיאורים מפורטים מחיי היום יום. הקורא יכול לעקוב אחרי המאורעות ולדמיין אותם מול עיניו. היתה זו ממש יד המזל שטרפה את הקלפים בכל פעם כאשר כפסע היה בינה לבין המוות. ואדגים רק על קצה המזלג:
"באחת מפעולות הבלוקדה שברו חיות הטרף הנאציות את דלת הדירה. בחדר הראשון הם עשו פוגרום של ממש. כל מה שהיה במזנון ובארון היה שפוך על הרצפה. הכריות שעל הרצפה מרוטשות, שמיכת החורף במטבח על הרצפה. למרבה המזל לא העלו על דעתם המנוולים שמאחורי הארון, בשקט מוחלט, במתח ובחרדה איומה, מסתתרים 11 בני אדם – נתח ראוי להשביע בו את האינסטינקטים הרצחניים שלהם" (עמ' 203).
"ביום חמישי בספטמבר (1942) בסביבות השעה שלוש בלילה, העירו אותנו קולות של תנועה בלתי רגילה ברחוב. עדיין אין לנו מושג מה קורה, אבל חרדה עצומה משתלטת עלינו. תחושות מוקדמות הכי נוראות שאפשר להעלות על הדעת משתלטות עלי. אני מתלבשת בחיפזון ורצה למטה... סביבנו מתקבצים אנשים אשר כמוני נשפכו בבהלה מדירותיהם ארצה... 'עד שעה 10 בבוקר, 6 בספטמבר כל היהודים שנשארו בגטן חייבים לעזוב את דירותיהם, לקחת איתם מזון ליומיים, ולבוא לכמה מקומות ריכוז... מי שיימצא מחוץ לשטח הזה אחרי השעה 10, יירה במקום...', משתררת חרדה תהומית. אנחנו יודעים ומרגישים שזה הסוף שלנו... לצאת מהבלוקים שלנו לשטח שהם קבעו – הרי זו כניעה מוחלטת, ייאוש גמור. ואם לא נלך... מוות ביריה מצפה לנו. להסתתר? איפה? ... אלוהים, מה לעשות?!..."
זו היתה האווירה בה נאלצו אנשים לחיות בפחד מתמיד מאקציה לאקציה, מגירוש לגירוש, אנשים מתים ברחובות מרעב, מיריות, ממחלות, ממה לא. ואלה שלא נהרגים, נלקחים למקומות בלתי ידועים.
ככל שהיא מתקדמת בתיאור המאורעות, המתח גובר והולך. אין זה משנה שהסוף ידוע מראש. היא ממש מצליחה לחבר את הקורא למאורעות. שיא המתח מגיע ב-19 לאפריל 1943, עת הגרמנים החלו אקציה נוספת, ובתמורה קיבלו את המרד הגדול. אימה ואחותה הצליחו להימלט לצד הארי ימים ספורים קודם לכן, והיא נותרה עם אביה ויתר המשפחה. שלושה ימים לאחר מכן הגרמנים מחליטים על חיסול הגטו. מי שיימצא בגטו, יירה ויומת. מי שיצא, יגיע למחנה עבודה עם תנאים טובים. היה זה שקר כמובן, כל מי שפונה, נרצח. אולם הדבר לא היה ידוע. בני המשפחה המורחבת כבר התייאשו. אפילו קופל כבר התייאש. אולם מירה נלחמה כלביאה ולא ויתרה. היא עברה ממקום למקום, חיפשה בונקר בו תוכל להסתתר יחד עם אביה. היא מתארת את שעות החרדה בפרוטרוט וקשה להאמין שבחורה צעירה קיבלה כוחות כאלה.
"המחשבה על אימא, ועל הרגשתה משייוודע לה שנסענו למחנה עבודה, על הייאוש וייסורי החרדה האיומים שיתקפו אותה, מעבירה בי זרם אנרגיה. "אבא, אנחנו לא נוסעים", אני אומרת, "הרי אימא ורות ייצאו מדעתן מרוב צער כאשר יוודע להן שאנחנו אינם. ואני חשה שאם ניסע, כבר לא נראה אותן לעולם". פני אבא אפורים-צהובים. כוחותיו אזלו. הוא חסר כל רצון עצמי, כמו ילד קטן" (עמ' 257).

אין לי אפשרות להביא ציטוטים נבחרים מכאן ואילך, מכיוון שהקטעים האלה כל כך מותחים, שאי אפשר להשמיט אפילו אות אחת. שניה אחר שניה הקורא עוקב אחריה, ממש ללא נשימה. היא עוברת ממחבוא אפשרי אחד לשני, וכולם סגורים, נעולים, חתומים בפניהם. האבא (קופל) גורר רגליים, השלים כבר עם מותו (כמו יתר בני המשפחה שיירצחו זמן קצר לאחר מכן בפוניאטובה), אולם היא אינה מוכנה לוותר. בדרך נס הם מגיעים למקלט ובו מסכימים לדחוס אותם יחד עם עוד רבים אחרים. שם היא מתארת את רגעי החרדה, הקשיים הפיזיים, חיפושי הנאצים, הילדה המשתעלת, החום, המחנק, השקט הכפוי, ומאידך את נקודות האור.
בשלב זה כנראה לא היתה אפשרות למירה להמשיך ולכתוב, וכך מסתיים היומן, בשיא השיאים של המתח. עבורי היתה זו אכזבה עצומה... אני מבין שהרצון היה להביא את היומן האותנטי, אולם כל כך חסרה לי הכתיבה הקולחת והמותחת של מירה, בתיאור המשך עלילותיהם, וכיצד הצליחו לחצות את הקווים, לעבור לצד הארי, לשרוד, להתחבר עם האימא והבת.

אחד מספרי העדויות החשובים ביותר שקראתי. מומלץ!!

אחת השאלות בנושא השואה הינה איך זה שהיהודים לא ברחו מגרמניה כל עוד יכלו(בשנים 1933-1939 ברחו כמחצית יהודי גרמניה בלבד ונותרו בה כ-255 אלף יהודים, שרובם המוחלט הובל לתאי הגזים).
הספר "רקויאם גרמני" על עמוס אילון מאפשר לנו מבט עומק, שעבורי נתן גם את התשובה.
הפרטים הקטנים הם היוצרים את התמונה. מארג מושקע של פרטים ופרטי פרטים שנותן תמונה על יהודי גרמניה והתפתחותם ב-200 שנה שלפני השואה.
למתעניינים בתקופה ובשאלה - http://segevlaw.blogspot.co.il/2015/03/blog-post_23.html

כשהיא מדברת על חסידי אומות העולם היא כותבת:

"והיו כאלה. בודדים. מאוד בודדים. יחידי סגולה. והרי אז, בפולין, ראש סוכר בשביל ראש יהודי. והרי היו קופקות כאלה, קונוסים של ראש סוכר עטוף בנייר סגול, גוש סוכר לבן ארוז בצורת קונוס, שהיקשו אותו.
ראש סוכר בשביל ראש יהודי, וגם בלי ראש סוכר.
ובפולין היו אז שלושים מיליון פולנים. והיו שלושה וחצי מיליון יהודים.
שלושה וחצי מיליון יהודים שהומתו ליד כפרים שקטים".

ספר קצר מחוויותיה של יהודית הנדל על מסע לפולין, 1987. כתוב נפלא. חודרת לרגש במילותיה. מומלץ.

קודם כל רבותי, לכל ספר שמצליח כך צריך לפרגן, נקודה. ומקל וחומר שמדובר בספר ביכורים. עלילה נפתלת ומעניינת. אלא שלענ"ד וכמי ששולח ידו בכתיבה ובקריאה, אילו היה מצמצם את הקטעים הנלווים, ההיסטוריים,היה מכניס לספר קצב הרבה יותר מהיר, מעלה את המתח ויוצר הרבה יותר עניין.

כך או כך, ממליץ לקרוא!

סיימתי אמש לקרוא את ספרו המייגע, כן המייגע, של אורהאן פאמוק "מוזיאון התמימות". בהחלטה של לילה גמעתי את 150 העמודים שנותרו לקו הסיום, במאמץ של רץ מרתון שהאוויר הולך ואוזל מראותיו. ושום דבר לא הכין אותי להפתעה שנכונה לי בסוף הספר. ומה למדתי ממנו? אשתף אתכם ב-3 דברים

1. בשלב מסויים בספר קיבלתי את הרושם שהסיפור לא אמיתי. לא מבחינת השאלה האם התרחש או לא התרחש במציאות, אלא האם הוא אמין. בסוף הספר הבנתי, כי מדובר בסיפור אמיתי, של אדם שבנה מוזיאון לאהובתו. מוזיאון מכל הזכרונות שהיו להם יחד. מכל פריט הכי הזוי שהיא נגעה בו. יגעתי ומצאתי ברשת את האתר של המוזיאון. מסתבר שוב, שהמציאות עולה על כל דמיון.
http://www.masumiyetmuzesi.org/?

2. אין לשפוט דמויות בספר, לאחר 60% מהקריאה, אלא יש להמתין עד הסוף וכאן לא אוסיף דבר, למי שירצה לעבור את החוויה הסיזיפית של קריאתו.

3. לפעמים מה שנראה במבט שטחי כאהבה בלתי אפשרית, שאינה יכולה להתקיים, עשוי להתגלות במבט יותר מעמיק כאהבה גורלית, שאינה יכולה אלא להתקיים ואין קיום בלעדיה.

האם אני ממליץ לקרוא? לבעלי סבלנות בלבד.

ספר מרתק. עשוי היטב. מרגש מאוד לקרוא על האיכויות של עם ישראל. מבחינתי - ספר חובה.
הבחירה של המחברים בסיפור עליית האתיופים כפרק אחרון - מעולה.
ממליץ בכל פה

אני נמנה עם אלו שהזילו דמעה בשליש האחרון של הספר. המחבר חושף אותך, אפילו אם באופן לא כל כך אמין, אבל מרגש, למחלת האלצהיימר. מחלה שדומה שהמודעות לה והפחד ממנה נמוכים בהרבה מאלה של מחלת הסרטן. לאלה שעדיין ממש אינם מכירים את המחלה הייתי ממליץ בחום.