פתאום התחשק לי לקנות מתנה לילדים.
נכנסתי לאתר סיפור חוזר וחיפשתי ספרי ילדות אהובים.
אוקיי, על מי אני עובדת.
התחשק לי לקנות מתנה לעצמי.
האם המתנה היא לקרוא שוב ספר ילדות אהוב או לראות את הילדים שלי נהנים מספר ילדות אהוב?
לא בטוחה.
שניהם.
בקיצור, הזמנתי את המגדל הפורח באויר.
אספתי אותו מהדואר בדרך לאיסוף הילדים ועד שהם יצאו פתחתי את העטיפה כדי להתחיל, רק להתחיל קצת..
ודאגתי פתאום.
אולי הוא בכלל לא קסום כמו שאני זוכרת?
אולי הוא דידקטי ומעצבן? אולי הוא סתם משעמם?
כבר קרה לי שספר שזכרתי מהילדות כחוויה מופלאה התגלה פתאום כספר די עלוב.
אולי היה עדיף להישאר עם הזיכרונות הטובים?

ספוילר: הכל בסדר.
הספר עדיין קסום ומצחיק, ודידקטי במידה (שקצת חומקת מתחת הרדאר של ילדים עד גיל מסויים).

הבית מלא בספרי ספריה המחשבים את קיצם לאחור (כלומר, תוקפם כבר פג וכדאי שנחזיר לפני שהקנס יחשב את קיצו של חשבון הבנק לאחור), לכן חשבתי לא להגיד כלום לילדים, להניח אותו למדף ולשלוף אותו... בהזדמנות.
מתישהו.
אוקיי, על מי אני עובדת.
רציתי לקרוא אותו לפני שהילדים מניחים עליו יד.
לא הלך לי.
בעניין הזה הרדאר של הילדים דווקא רגיש להפליא ועוד לפני שסגרתי את דלת האוטו בן השבע וחצי כבר שאל מה זה והודיע שהוא קורא את זה.
עכשיו.
קיבלתי אותו בחזרה רק אחרי שהוא הלך לישון.

נכנסתי לאוטו הקטן של מילו במתח.
מי יודע מה מצפה לי בדרך מרובת הסכנות אל מילוניה ואל הצלתן של הנסיכות בינה ושירה.
מילו לא שם לב אלי, הנוסעת הסמויה, הוא נהג, מבטו מופנה קדימה אל הדרך הלא מוכרת.
עצמתי עיניים. דמיינתי את היעד הראשון שלנו:
בלב ההרים הירוקים, יופיע לפתע חבל מתוח בין שני מקלות.
על החבל פרושים שטיחים, אריגים ססגוניים, צבעיהם בוהקים למרחוק. שני גברים זעופי פנים אוחזים במחבטים וחובטים בהם בכל הכוח. ענני צבע מתרוממים ועולים מהשטיחים, עוד ועוד ענני צבע, עד שהשטיחים נותרים דהויים, אפורים, סרוחים להם, חסרי חיים על החבל.
"מה אתם עושים?" אשאל בסקרנות.
"חובטים קלישאות!" יענה לי אחד הגברים בשפתיים קפוצות, כשהוא לרגע לא חדל ממלאכתו.
"אבל... למה?" אתהה. השטיחים הדהויים יזרקו לאויר וינחתו בקול חבטה עמומה על ערימת שטיחים דהויים דומים, שטיחים צבעוניים חדשים יפרשו על החבל.
"נו, ומאיפה את חושבת שמגיעות כל הקלישאות החבוטות?" יתהה החובט השני בקוצר רוח.
"למען האמת, לא חשבתי על זה..." אמלמל במבוכה
"אין צורך לחשוב," יאמר החובט הראשון בנדיבות, "בשביל זה אנחנו עובדים פה כל כך קשה... את יכולה לבחור לך משהו מהערימה."
שטיח דהוי יתרומם מתחתית הערימה
"אני מופתעת עד עמקי נשמתי!" הוא יקרא בקול נטול גוון ויצנח בחזרה לערימה.
עוד שטיח יתרומם ויכריז בקול זהה "לא ראיתי-לא שמעתי-לא ידעתי", "אני בשוק-אני בהלם-אני המומה" יכריז השטיח הבא ויצנח גם הוא בחזרה לערימה הדהויה.
פתחתי עיניים בחלחלה.

כן, כמו שאמרתי מראש, זה היה החשש שלי כשחזרתי אל הספר הזה.
שאגלה שהוא קלישאתי. משעמם. דידקטי.
וכפי שהבטחתי בספוילר: הוא לא.

מילו המשועמם שאינו יודע איך להעביר את הזמן יוצא למסע למילוניה ולחשבון, יחד עם הכלב-המעורר שילמד אותו על ערכו של הזמן, מגלה נקודת השקפה חדשה על החיים, וגם עד כמה מסוכן לקפוץ למסקנות (מקום שומם ודי מסובך לצאת משם), מתנסה קצת באיות, קצת בלוגיקה, מציל שתי נסיכות הכלואות במגדל הפורח באויר ובעיקר מגלה עד כמה החיים מרתקים.
את כל זה, הוא עושה במסע מרתק, מצחיק, מלא משחקי מילים, שמזכיר קצת את השלושים וחמישה במאי של אריך קסטנר וקטעים מסויימים במסע של ג'ים ונהג הקטר, של מיכאל אנדה.

והנה כמה טעימות, לאו דוקא הכי מוצלחות, שמצאתי ברפרוף מהיר, כי למה שרק אני אהנה:

"רק שופט רשאי לשפוט אותי," אמר מילו שזכר שקרא זאת באחד מספריו.
"הערה נכונה," אמר השוטר, תוך שהוא מסיר במהירות את כובעו ולובש גלימה ארוכה ושחורה לגופו. "אני גם השופט בעיר הזאת. ועכשיו, מה תעדיף - משפט ארוך או קצר?"
"משפט קצר בבקשה," השיב מילו.
"טוב," אמר השופט בחובטו שלוש פעמים על כיסו, "המשפטים הארוכים גורמים לי תמיד צרות. מה בדבר 'דן בא'? זהו המשפט הקצר ביותר שאני מכיר."


"מלבד זאת," נהם טוק, שמצא כי הוא אינו מחבב כלל וכלל את ד"ר קול, "אין בעולם מחלה בשם חסר-רעש."
"ודאי שאין," השיב הדוקטור, תוך שהוא מוזג לעצמו כוסית מן המשקה, "ועל כן כל כך קשה לרפא אותה. אני מטפל רק במחלות שאינן קיימות; תודות לכך, לא נגרם כל נזק אם אינני מצליח לרפא אותן, והרי לכם אחד מאמצעי הזהירות של המקצוע," חתם את דבריו.


"האם כל גוף חד פרצופי נקרא מילו?"
"הו לא," השיב מילו, "יש כאלה שנקראים אברהם, יצחק, יעקב, ראובן, שמעון ועוד המון שמות אחרים."
"איזו שיטה מבלבלת!" קרא בתדהמה, "אצלנו נקרא כל דבר בשמו המדויק: המשולש נקרא משולש, העיגול נקרא עיגול, וגם המספרים השונים - כל אחד מהם נקרא בשמו הברור והמפורש. התוכל לתאר לעצמך מה היה קורה לו היינו קוראים למספרי השניים גם אברהם, גם יצחק וגם יעקב, ועוד כל מיני שמות אחרים? היינו נאלצים לומר אברהם ועוד יצחק הם אברהם, ואם גם לארבע היו שמות שונים - למשל: ראובן ושמעון - היתה חשבון נהפכת לתוהו ובהו."


"יש לי רעיון יותר טוב," אמר מילו.
"יש לך?" שיסעו הענק, וכל תיאבונו פג וחלף לחלוטין, "אם יש משהו בעולם שאני לא מסוגל לבלוע - אלה הם רעיונות. הם כל כך קשים לעיכול."