לא מזמן כתבתי כאן על ספר אחר של יאלום שקראתי לאחרונה והנה כבר המשכתי אל ספר מוקדם יותר, שפרסם יאלום ב2008, כשהיה כבן 75, ואף שב אליו והזכיר אותו בספרו המאוחר יותר "עניין של מוות וחיים". בספר "להביט בשמש" חוקר יאלום את החרדה האנושית מפני המוות, הוא משלב טקסטים עתיקים יותר (כדוגמת הפילוסופיה של אפיקורס) או פחות (שירה וספרות מודרנית ועד לוודי אלן) לצד תיאורי מקרה טיפוליים מן הקליניקה ושיתוף אישי של התהליך שעבר יאלום עצמו למול נושא זה.
יאלום, מסתבר, ממשיך לעורר בי באופן עקבי אמביוולנטיות בלתי פתורה (עדיין). יש בו מצד אחד קסם כובש ביכולת לגעת בנושאים גם כבדים, מעיקים או מטרידים - כמו מוות, באופן קולח, זורם, מעורר עניין וקריא עד מאוד. השילוב של ציטוטי ספרות מגוונים העשיר בעיני את הדיון, פתח עוד כיווני מחשבה, כשיאלום מנסה גם להעניק כלים לקורא בהתמודדות עם החרדה הקיומית של כל בן אנוש מפני הכליון. מצד שני (וכבר הבנתם שיש גם צד שני), יאלום מרגיש לי נוגע בטלטלה אבל כמו עדיין נשאר בכורסה הנוחה והמרווחת שלו באיזה אופן. למשל, יש בו שיפוטיות עקבית נוכח תפיסות דתיות/רוחניות-מיסטיות כאלה ואחרות של מטופלים שמציגים עמדה אמונית בחיים שלאחר המוות, המשכיות הנשמה וכדומה. על פי רוב מקובל, גם על יאלום עצמו, שעל המטפל לקבל באופן מכבד ובלתי שיפוטי את תפיסותיו ולסייע למטופל בקבלת כלים לשיבה לזירת חייו המוכרת. אך בספר מופיע יותר מפעם אחת כי יאלום, ככל שמתקרבים למוות, ניצב כמסריונר של ממש לתפיסתו האתיאסטית עד כדי נוקשות שיפוטית. בתור מי שאין לה אג'נדה חד משמעית ברורה (היי חברים, עוד לא פגשתי מישהו שחזר משם, אז משאירה את העמדה פתוחה) הרגשתי שבאופן דומה בו שפט יאלום את הרב חובש הכיפה או את המקסיקני שמאמין בעב"מים, כמי שבחרו בעל טבעי כדרך לשאת את חרדת המוות שלהם, ניתן גם לסובב את המראה אל פניו של יאלום עצמו.
יש ביאלום קטע נרקיסיסטי מה שגורם לו לצטט פעם אחר פעם את עצמו, באופן שקצת מתיש ומרגיש רווי אגו, ועדיין זהו ספר שאיני מצטערת שקראתי ואני מניחה שגם ילווה עוד קצת את מחשבותיי. אז לא מקבלת החלטה אם להמליץ לכם, אבל כן אסיים בציטוט של וודי אלן שמופיע בספר:
"אני לא מפחד מהמוות, אני רק לא רוצה להיות שם כשזה יקרה"

נוחו בשלום על משכבכם,
אך טוב :)

הספר הזה נותן לקורא כמה נקודות מאוד מעניינות למחשבה על ארעיות החיים, על המוות, ועל כיצד יש "לצאת מהסיטואציה" הזו, אליה נקלענו, במינימום נזק, ובהרבה חוכמה השאובה מתחומי הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית והפילוסופיה העתיקה והמודרנית.

יאלום מדבר עם הקורא על הנושא המרתיע ביותר (המוות), ועושה זאת בחן רב וברגישות שאופיינית לו. את משנתו ההומאניסטית הוא אינו פורש בריש גלי, אם כי מזכירה במעומעם, ע''מ שגם קוראים ומטופלים דתיים אשר חרדים חרדת מוות יוכלו להעזר באלמנטים הרבים שיש לו להציע.

אחת המסקנות שלי מספר זה היא שיש 2 השקפות לגבי החיים - הדתית והחילונית:
הגישה הדתית רואה את החיים כלילה העובר בין 2 ימים, אפשר לומר בין 2 גלגולים.
הלילה, קרי החיים, הינו תחנת מעבר אל היום (המוות והעולם הבא) - שם יהיה טוב יותר.
הגישה החילונית (ניתן לומר גם ההומאניסטית) דוגלת בדיוק בגירסה ההפוכה - החיים הם יום בין 2 לילות. לפני שנולדנו היה חושך, אחרי שנלך יהיה חושך, ובשני המצבים לא היינו ולא נהיה מודעים לכך.
אך היום, דהיינו החיים - הם דבר ארעי, בר-חלוף, ולכן יש כ''כ לשקוד ולנצלם.

מסקנותיו של יאלום יהיו דומות למסקנותיו של כל אדם קשיש ומאושר - אהבה, חברים טובים, משפחה, קירבה, אינטלקט, וצבירה של כמה שפחות חרטות בחיים. זהו המתכון למות מאושר.

התרגשתי עד דמעות (וזה נדיר אצלי).

הספר העוסק בסוגיית המוות והפחד ממנו כתוב מנקודת המבט הייחודית של יאלום שהוא עצמו כבר זקן למדי (76) והוא משתף את הקורא בחוויותיו במהלך הקריאה.
הספר עוסק בסוגיות הנוגעות בכולנו, גם צעירי הצאן שבינינו, אך בעיקר בכל מי שנגע \ חשש \ הושפע מהלא נודע הגדול מכולם - המוות.

למי כן - למי שאוהב פסיכולוגיה, חפירות ארכיאולוגיות ויש לו סבלנות

אל תקרא - אם אתה חובב מתח ופעולה, שונא לשאול את עצמך שאלות והשם יאלום לא אומר לך דבר.

יאלום ,רציונאלי עד כדי דוגמתיות ,אנטי דת וכל מה שעל טבעי בצורה דתית , עדיין האיש חביב עד כדי רצון לחבק ולהתנחם בגישה ההומאנסטית שלו ,כלבי המרתף הנובחים של הנפש לא מרתיעים אותו הוא אף מנסה ולהקשיב להם ,כל מה שאנושי לא מפתיע אותו , הספר הוא מבט אל המוות בור הספיגה שכולנו מנותבים אליו בסופו של דבר , יחסים ורעיונות גדולים הם לדעתו השילוב המנצח כדי להישיר מבט ללא מורא ולשרוד את שארית חיינו בעולם שלפי יאלום הוא גחמן לא צפוי לא צודק ולא לא צודק באותה מידה , הוא מגייס את אפיקורוס והגירסה העדכנית ריצ'רד דוקינס ,ניטשה , סארטר ,וסיפורי מטופלים ,כדי לחזק טיעון מרכזי שהמוקד הוא לא במין ודינמיקת יצרים כמו שפרויד טען אלא בסופיות ובארעיות שלנו במוות "אבי כל החרדות" , מבט במוות פירושו לחוות נכון את החיים בחיבור לאונטלוגי הוויתי קיומי ולא ליומיומי , הספר הוא אמיתי ,כן ,בא ממקום אישי הרי המחבר עצמו מרגיש את שעון החול האוזל שלו עצמו ומנסה לתת דוגמה לרעיון "האדוות" שמובא בספר ,כיצד להעביר חלק טוב ממך הלאה