להיפרדיולנדה נייב548 עמודים של משפט אחד לעמוד, שרבוטים חולים ומהוהים. נרשם בלשון נקבה כאילו שגברים לא יכולים לסבול מאותה בעיה רדוד, שטחי ומרגיש כאילו מישהו ניסה למרוח שם את כל 48 העמודים כחובה הכתובה בהסכם מאולץ... סך הכל ספר מיותר לחלוטין, נטול תובנות מרחיקות לכת, הסרתי מהרשימות. נושא כל כך עמוק ראוי למינימום התייחסות רצינית ומה שנאמר שם הוא "יאללה יהיה בסדר" ו "תחתכי לו את הבגדים ותגידי לו כמה הוא לא שווה כלום" מעבר לאפס שיוויוניות אם ספר כזה היה נכתב על ידי גבר הוא היה נאשם במיזוגניה לא שווה התייחסות
לקראת שנת ;2019 העולם בעוד חמישים שנהשלמה גונן1קראתי כל מילה בפה פעור, החיזוי קרוב מאוד למה שאנחנו חיים בו כיום.
נימוסים נאים לגברות ולאדוניםהדר קמחי6כיף להתבונן בספר כמו זה, שהוא ספק רציני ספק מבודח, ואולי מבודח עם פן רציני או אם תרצו - רציני עם קריצה למבודח. כך או כך , האייורים נהדרים וממחישים בקומיות את הצד הרציני של הכתוב, נראה כאילו ליקוט ה״חוקים״ התבצע מספרי הליכות ונימוסין השייכים לשנות החמישים ושודרג קצת לחיינו במאה ה 21 כדי שנפסיק כבר להתנהג כמו בהמות בכל מיני טקסים קטנים של החיים. אני אישית לא טיפוס שהגינונים האלו מדברים אליו , אף על פי כן ועם כל ההתנגדויות שיש לי לעניין הנימוסים והגינונים , מצאתי בספר כמה דברים חביבים ש...וואלה, לא חשבתי עליהם... כמו אל תהדק את החגורה כשאתה קם בסוף הארוחה מהשולחן (אצל השולחן) שזה ממש חביב אני ממליץ כמתנה לבעלי מודעות מינמאלית אך עם רצון גדול לשינוי. חוצמזה שזה ממש קליל וכייפי :*)
צילה וגילהנירה הראל1לעורכי סימניה היקרים. יש תמונה. בתמונה כתוב ״צלה וגילה״ למה לא לכתוב במדויק למה? מה הקטע להמציא עוד יוד ואחר כך לך תמצא את הספר!!! מטריף! אם זה היה הספר הראשון, נניח... בלי סוף טעויות
הרחק מהיעדרושז4וואו, קשה ומצמרר ומי שמכיר את שז ואת הופעותיה על במות פתוחות לפני יותר מ18 שנה בבר קטן ברחוב קרליבך, אני יכול להגיד לכם שבדיוק ככה , כמו הכתיבה שלה , היא מקריאה את הטקסטים, בעומק צרוד ומצמרר. אז לא הבנתי אותה , את האישה הצנומה והממושקפת הזו. הייתי ילדון שבא לראות אמנים על במה פתוחה. היום אני קורא את הספר ומזדעזע כל כך עמוק, כל מילה שם בספר כאילו היא עומדת על במה לידי וקוראת בהדגשה את מילותיה. "זה מה שהיה בחלום שלי... זה מה שהיה בחיים שלי נחטפת ונ א נ סת נחטפת ונ א נ סת העיניים שלו אפילו לא מעפעפות כשהוא קם בזריזות מקצה המיטה ובא אלי, מנשק אותי על פי, מחבק אותי בידו האחת..." כל החיים שלה ככה. כמה חום ואהבה עטפו את ילדותי, ולחשוב על יום אחד כזה כמו שעברה שז, היה יכול לשבור את כל חיי מן ההתחלה. העלילה כאן לא קיימת כגוף הארוחה, היא רק הצלחת עליה מוגשת החוויה היומיומית שעברה האישה השבורה הזו שאין לי מושג איך התקיימה אפילו יום אחד בתוך השבר החולני הזה שנקרא משה. הרוטב הכואב שמלווה את כל מילותיה הוא מכלול ההתרגשות וההדגשה המחייבת של כל מילה שכאבה וכואבת הסופרת , יום יום ורגע , כל חייה. ספר כואב וחובה.
עץ ושיחעזריה אלוןעץ ושיחעזריה אלון1לכל בעלי העניין בצמחי ארץ ישראל - משמש כמגדיר מדהים לזיהוי ולהבנת הצמח הגדל בישראל. אלבום תמונות מהודר המפרט בתמונות את מראהו הכללי של הצמח, פירותי ופריחתו, כמו כן נמצא תיאור קצרצר אודות היותו רעיל או ניתן למאכל. ממליץ בחום!
בארץ נדמה-ליג'ואן שטיינר1ספר מדהים, יצירתי ומהנה לילדים ולהורים גם יחד משלב בתוכו אמנות יפהפיה של אלפי מוצרים שאנו משתמשים בהם יומיום כחלקים מתמונה אחת גדולה ומשחק לילדים המגרה את חושיהם למצוא כמה שיותר "נדמלים" בתמונות המורכבות. מומלץ +
שחק ודע מין כהלכה : קורס מלא עם דיפלומהברוס איקןשחק ודע מין כהלכה : קורס מלא עם דיפלומהברוס איקן1דף אחרי דף אני מתגלגל מצחוק ספר שנון אודות מה שאין צורך בו ואין בו צורך משחקי מילים והוראות מצוינות מה לא לעשות לפני דייט מה לעשות בזמן דייט ובזמן קשר, לפני ואחרי הסקס הוא חלק בלתי אפשרי וגם הטיפוח לכן אל תעשו בכלל שום תכנון לחיי חברה וזוגיות. מצחיק עד דמעות
דנידין טס לאמריקהאון שריג23הקוראות והקוראים שמעלעלים פה ושם בביקורות שלי כבר יודעים שאני תוצר מובהק של אחד מסניפי רשת בתי היתומים הידועה בשמה "הלינה המשותפת בקיבוץ". יש לי את ההורים הכי טובים שיכולים להיות, אבל לטס פייס איט: מגיל 72 שעות גדלתי בבית יתומים. לא - אין בי כעס. כן - יש בי בור פעור בנשמה, ששנים רבות ניסיתי למלא אותו בנשים, אהבה, סקס, אלכוהול ושאר דברים טובים. לא התמלא. אז המשכתי עם הנשים, האהבה, הסקס והאלכוהול, אבל גם צירפתי פסיכולוגית שעובדת עמי כבר שנים על התובנה ההיא ששום דבר לא יכול למלא בור שנפער ושכן, אפשר לחיות איתו. לחיות איתו, לא בתוכו. למה, אתן ואתם שואלים בצדק רב, אני מזיין לכם את השכל שלכם שגם כך מצטמצם מיום ליום כי הוא נמצא תחת התקפה בלתי פוסקת של שטני ריאליטי וזדוני פייסבוק? כי אחת המשמעויות הכל כך צורבות של גדילה בבית היתומים היא היעדר מוחלט וקבוע של פרטיות. לרגע אינך לבד - אין שנייה של חופש מאחרים. אין פרטיות כאן. ולכן הילד המופלא הזה, דני דין, היה אחד מגיבורי ולעולם ישאר כזה. הייתה לו את הפרטיות האולטימטיבית. איש לא ראה אותו, איש לא ידע מה הוא עושה, איש לא הרגיש. רציתי כל כך את השיקוי הזה ! נכון, כמו בכל ספריו של שרגא גפני (הלא הוא און שריג הלא הוא יצחק אחיטוב הלא הוא אבנר כרמלי הלא הוא איתן נותב) גם כאן תמיד הייתה גזענות שורשית מובנית ובסיסית, לאומנות חודרנית, יחס מתנשא למיעוטים ובוז טוב לב לנשים, אבל מי התעניין בדברים האלה אז? הדבר החשוב היחידי הייתה יכולת ההיעלמות. והיום, כשאני מסתכל סביב בפליאה מהולה באימה, איך אנשים מתפשטים פיזית ומנטלית בפייסבוק ואיך אנשים מוכנים להקריב את סנטימטר הכבוד העצמי האחרון שלהם בשביל עוד לייק, דני רלוונטי יותר מתמיד. רואה (הכל!) ואינו נראה.
