את מולד הירח בחיים לא הייתי מסיימת תוך יום. אם הייתי יודעת שאקליפס כל כך לא מרוח בהשוואה אליו, הייתי קוראת באנגלית.
משהו פה היה עמוק יותר. משהו פה – נגע בי, סוף כל סוף. והסדרה הזאת מעולם לא הצליחה לגעת בי לפני כן, אולי רק ג'ייקוב במולד הירח, אבל הספר עצמו לא חדר אליי באופן משמעותי.
ועכשיו... מוזר. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על הספר הזה. על בלה וג'ייקוב בעיקר. אני עדיין לא אוהבת את בלה, וג'ייקוב הצליח לעלות גם לי קצת על העצבים (אבל אני סולחת לו מקרב לב). אדוארד לעולם לא יהיה קרוב אפילו להשיג את האהדה שלי – אין שום דבר מושך בדמות שלו, בעיניי.
קשה לי להגדיר את הרגשות שלי כלפי הספר הזה. על מולד הירח הייתה לי דעה נחרצת, כי הוא היה ספר כל כך פשוט, שטחי ופתטי, אבל כאן... הדעה שלי תתגבש תוך כדי כתיבה, אני מניחה. ותוך כדי ויכוח איתכם, הסכמה איתכם, אם יהיה לי מזל ויהיה דיון מעניין.
אז יאללה, סדר בבלאגן שבראש:
בלה: אוקיי, לגביה אני אכולת תובנות.
היא דמות. וזה כבר צעד גדול לעומת מולד הירח. היא כבר לא שטחית כמו בעבר. אני לא יודעת למה היה צריך לחכות שני ספרים כדי שמשהו בה יתחיל לעניין, אבל כן. יש בה סתירות מורכבות, כמו כל בן אדם.
יש הרבה סיבות שאני לא מתחברת אליה, כי יש בה עדיין משהו קצת לא טבעי. אבל נתחיל בתכונות הפשוטות: היא אנוכית. אבל מצד שני, היא מוקיעה אנוכיות. הנה משהו שיפה בבלה, אף על פי שהיא יכולה להיות מאוד מטומטמת בנושאים אחרים, ולא מודעת לעצמה בנושאים חמים כמו רגשות, יחסי ידידות – היא מודעת בחריפות לעובדה שהיא אנוכית, ומאוד ביקורתית כלפי עצמה בקשר לזה. כשאדם מודע לחיסרון שלו הוא מנסה לנטרל אותו, ולפעמים היא אפילו מצליחה – לפעמים היא רק מביאה נזק כשהיא מנסה לנהוג בניגוד לטבעה ורגשותיה, כי יש אמצע בין אנוכיות למזוכיזם.
אבל בלה, בלה... בלה ואדוארד. האהבה ביניהם היא על-טבעית. האהבה שלהם היא התכונה הכי בולטת שלהם – זה מה שעושה את הדמויות האלה לשנואות מאוד או אהודות מאוד, כי אנשים שיחפשו מעבר לא יצליחו למצוא כמעט דבר פרט ל"הווווו אדוארד אתה טעם חיי", "הוווווו בלה את משוש קיומי" – ולכן יצחקו על הספר הזה, והסרט (אוי, כמה שצחקתי במולד הירח!), ולא יהיה רומן יותר פתטי מזה בעיניהן. וכן, יש בזה משהו פתטי, גם בעיניי. ואני מניחה שאחת הסיבות היא ש,בחיי,
כמה שהם משעממים. לא עסוקים בשום דבר חוץ מבן הזוג השני. אדוארד משעמם. אולי בגלל חוסר האישיות האנושית שלו, הוא דמות נוזלית יפת-נפש כזאת, חסרת עמוד שדרה. העובדה שהוא בחיר ליבה של בלה - טוב, זה עושה אותך קצת לא מעניינת, סיס. אין שום פלפל, אופי ב"גורל עולמך". הכל צפוי אצלם כל כך... הכל מרוח. רק לעיתים רחוקות האנושיות של בלה מתעוררת לחיים כנגד השיעמום החונק של אדוארד – "תילחם עליי!!!" זה קטע שהיא קנתה אותי
ויש בנות, אני מניחה שבעיקר אלו שמאכלסות את הפורום הזה, שיהיו מוקסמות מהקשר הזה. אבל זה הרובד הפתטי של האהבה שלה אליו.
הרובד החולני.... כן, אני חושבת שהאהבה הזאת חולנית. באשמת חוסר האנושיות שלו, באשמת המשיכה המוזרה, שבחיים לא אוכל להזדהות איתה, שלה אל אדם מושלם. לא קונה את זה.
אני יודעת שרובכם ככולכם תחלקו עליי. אבל אדוארד וג'ייקוב – שניהם צדקו. בלה ואדוארד הם כמו סם זה בשביל זה. כשאדם מכור לסם, מעניין אותו רק הסם. הוא חי ומתקיים על הסם. הוא לא יכול להפיק הנאה ואושר משום דבר אחר חוץ מהסם, וישנה אשליה קלה שהוא נהנה מהחיים, גם מדברים אחרים בחיים, רק כשהוא משתמש בסם.
עזבו את העניין שככה בלה ואדוארד למעשה מוגדרים – זה על ידי זה. זו הגזמה מטורפת אחת. בלה לא יכולה לאהוב שום דבר אחר חוץ מאשר אדוארד. לא את הוריה, לא את חייה, תחביבים – ספרים שהיו חבריה הטובים ביותר, אנג'לה ובן. רק ג'ייקוב הצליח להפיח בה קצת רוח חיים, בגלל אישיות מקסימה וקסומה, שמאירה את כל הספר הזה ועושה לי חיוך רחב על הפנים – ועל כך הוא זכה באהבתה. כי אי אפשר שלא להתאהב בו.
ואדוארד... בכלל. הוא לא אנושי, אז אפשר להבין את זה, אבל זו גם בדיוק הסיבה שאני לא מחברת לדמות שלו – הוא לא אנושי. הוא סוג של שלמות מנצנצת. הוא תלה את חייו, קיומו בבלה, ואדיש באופן מחליא לשאר העולם – עזבו את החיים, אפשר להבין שכבר לא מעניינים אותו כל כך, על היותו לא-אנושי וחי הרבה הרבה יותר זמן ממה שבריא (כל השטויות האלה על חיי נצח!). אבל המשפחה שלו אמורה להיות נאהבת על ידו. ונראה שמהרגע שבלה הופיעה בחייו, מצידו כל המשפחה תלך לעזאזל.
כן, גם אליס וג'ספר נוהגים ככה. זה כנראה מה שמאפיין ערפדים. אבל אדוארד ובלה זה אחרת, כי הקשר ביניהם אמור להיות לפחות חצי אנושי. זה מעוות.
חשבתי גם, יש משהו מעוות בבלה, על כך שהיא התאהבה עמוקות בשניים בו זמנית? אני חושבת שלא אשפוט אותה על זה. זה קורה.
אבל אלוהים אדירים, אני הייתי בוחרת בג'ייקוב! הוא מפל חם של חיים, אושר צרוף, חופשי ומשוחרר כמו השמש בשמיים, לא סיפוק ההרואין של החיים לתוך הורידים מאחורי סורג ובריח, כמו אדוארד. והיא יודעת את זה, ובוחרת בהרואין, כי היא פשוט לא יכולה בלעדיו.
מוזר היה לי להרגיש הזדהות דווקא כאן. כשהיא שוברת לג'ייקוב ולעצמה את הלב. אולי אי אפשר להרגיש ניכור גמור כלפי דמות שזה כבר ספר שלישי שאני רואה את העולם שלה דרך המחשבות שלה.
איזבלה סוון, הצלחת סוף סוף לעשות לי משהו.
אוו, בסוף הכנסתי קצת על ג'ייקוב ואדוארד בתוך הדעה על בלה. נו טוב, עדיין יותר מסודר מאשר קודם.
