שם מצויין יש לספר הזה, כזה שמכין אותך ומצליח לבטא היטב את המכנה המשותף שיש לשישה עשר הסיפורים הקצרים שאתה הולך לקרוא.

כי בעצם, מה שיש בו אלה סיפורים על אנשים בעלי תחושת חוסר שייכות אינהרנטית, כאלה שלא משנה איפה תשים אותם, תמיד יהיו זרים ולא מובנים. גם לא מבינים, לא את כללי המשחק ולא את יתר המשתתפים, אבל בדרך כלל מאד מודעים לעצמם, לרגשות, לרצונות ולקשיים שלהם.

בכל הדמויות הראשיות, רובן נשים, יש ריחוק מאד גדול. הן כל כך בלתי מושגות, דמויות מאד יוצאות דופן, שמעוררות סקרנות וגם הרבה מאד אמפתיה, משום שיש בהן משהו מאד שביר. זה כמו מי שמנסה להיאחז במשהו ואיכשהו תמיד יאחז דווקא באבן הנתיקה. אבל זה לא גורם לו להפסיק לנסות.

הדמיון שיש בסיפורים שלה הוא נהדר. וככל שהוא משתולל, כך הסיפור משתבח. במציאות האבסורדית שהיא מייצרת יש לא מעט הומור, מריר, והיא מצליחה להעצים את תחושת הניכור, אבל גם את החמלה.

בכך שקובצו פה כל כך הרבה סיפורים בעלי אופי כזה יש משהו מכביד. אני הרגשתי צורך להפסיק, בערך באמצע הספר, וחזרתי אליו רק לאחר זמן, כי כמעט כל אחד מהסיפורים, כשלעצמו, היה טוב והיה מעניין. התחושה של עוד מאותו הדבר, היא שהקשתה עלי.

בדרך-כלל אני מנסה להימנע מקובצי סיפורים קצרים, במיוחד סיפורי ביכורים, מפני שהם נוטים להיות
א. מדכדכים
ב. חסרי פואנטה
ג. כתובים בשפה רזה ומלאים דיבורים על מין ללא כל סיבה ממשית
ד. מאוכלסים בדמויות אפאטיות ובלתי ניתנות להזדהות
ה. עד שמתחילים להיכנס לאווירה, הסיפור כבר נגמר

הספר הזה מרחף ממש על הסף של כל אחת מהקטגוריות האלו, ואלמלא היו ממליצים לי עליו, סביר להניח שלא הייתי מתקרבת אליו. ואכן בסיפורים הראשונים לא התלהבתי, ואפילו טפחתי לעצמי על השכם על כלל הברזל המעולה שלי (לא להתקרב לסיפורי ביכורים!), אבל בערך בסיפור השלישי כבר התחלתי להינמס.
כי למרות שהסיפורים מדכדכים, יש בהם גם שביבי תקווה.
הם לעתים קרובות נדמים חסרי פואנטה או נגמרים באמצע של משהו שרק מתחיל להתבהר, אבל הם מעוררי מחשבה ואחרי שמהרהרים בהם זמן מה, מבינים ששום דבר לא חסר.
השפה אמנם לא עגנונית וגם דיבורים על מין יש למכביר, אבל הם לא מזלזלים, סתמיים ומחפיצים, אלא מלאי כמיהה ואהבה אנושית, והסיטואציות מפורקות במילים לגלקסיות מבריקות של משמעויות חדשות וסוחטות לב.
הדמויות הן למעשה אותה דמות, בתחפושות שונות, אני חושדת - דמותה של מירנדה ג'ולי בכבודה ובעצמה. היא לא תמיד ניתנת להבנה, אבל בהחלט ניתנת להזדהות, למרות המוזרויות הרבות ואולי דווקא בזכותן.

ובקשר לה. (עד שמתחילים להיכנס לאווירה, הסיפור כבר נגמר) זה בהחלט קורה.
מגיעים לסיפור האחרון לפני שבכלל שמים לב, ונשארים פעורי פה מול כל הדברים שמירנדה ג'ולי הזו עשתה (סיפורת, אמנות, תיאטרון, קולנוע, וידיאו-ארט, וואו! מתי יש לה זמן להרגיש את כל הדברים שהיא כותבת עליהם?).

לא יודע לגבי שאר האנשים, שלתחושתם הכתיבה של ג'ולי קצת רדודה או פלקטית. בעיניי זה ממש חד ויפה.
סיפורים שונים על אנשים שפשוט לא מצוידים במה שדרוש בכדי להתמודד עם היומיום כאן. הם כנים מדי, רגישים מדי, לא מבינים ציניות, מפרשים לא נכון מחוות ומילים. הסיפורים הם על הנסיונות שלהם בכל זאת להתגבר ולמצוא אהבה, או לפחות חמלה. זה מוביל לסיטואציות מביכות, מוזרות, אלימות לפעמים. אבל מה שמוצלח כאן הוא שלמרות שהרגעים הקצרים בהם הדמויות מקבלות קצת חום וטוב, נגמרות בייאוש, עדיין עובר בסיפורים קו דק של תקווה, של לא להתמוטט, אלא לבנות את עצמך לקראת הניסיון הבא.
הספר הזה הוא מה שהיה אמור לצאת מסגנון הכתיבה הרזה. שמתוך הרזון של השפה תצוף שפה חדשה. סוג חדש של מגע. מובן שמה שבדרך כלל מובא בספרים בסגנון הזה הוא דלות ללא כל ערך מוסף. וכאן, ובכן, אני אתן למילים עצמן לדבר- "הברכיים שלי קרסו, נפלתי על הרצפה. בכיתי באנגלית, בכיתי בצרפתית, בכיתי בכל השפות, כי דמעות הן זהות בכל העולם כולו. אספרנטו".

יש משהו במירנדה ג'ולי.
זה לא שהסיפורים שלה עמוקים מידי, או שיש לה כתיבה מדהימה שבה יש משפטים דו-משמעיים, או שהעלילות שלה מתוחכמות בצורה יוצאת-דופן לסיפור קצר.
אבל יש בסיפורים שלה רגעים כאלו.
רגעים שגורמים לך לעצור לכמה שניות ולעכל את מה שקראת. לנשום עמוק ולחזור לעולם שהיא המציאה.

מאוד מומלץ לכל מי שאוהב סיפורים קצרים.

אוסף של סיפורים קצרים על בדידות , כמיהה לאהבה והבנה
לצד אי היכולת להתמודד עם זה כאשר כבר זוכים לזה .
אותי ריגשו הסיפור "המישהי הזאת" ו"כתם לידה", במיוחד סופו.