קראתי את הסיפור עם בני בן ה-5.
היה קצת קשה עם המסר...
מצד אחד: ההפרדה בין הילד לבין המעשים שלו, גם באמצעות התוכן וגם באמצעות האיורים הומחשה היטב. מצד שני, בני ננעל על כך שהדמות השחורה היא ילד ממשי נוסף ודרש לדעת איך קוראים לו...
לא היה קל להגדיר את זה עבורו ובסוף יצא לנו שיש לילד שם ארוך ומוזר: "החשק לעשות רע למישהו אחר".
זה השם של הילד-צל השחור.

בשורה תחתונה: הסיפור על הילד הרע הוא קלסיקה בעיני- אני גדלתי עליו ונהנתי ממנו כילדה וגם היום...
האיורים מקסימים והספר כייפי וכתוב יפה.
אולי היה לנו קצת קשה בגלל המסר שניסיתי להעביר באמצעותו:
הפרד- בינך ובין המעשים הרעים
"ומשול"- באופן התנהגותך, כי אתה מסוגל לכך.
הסתבכנו, אבל יצאנו מזה והיה שווה.
מומלץ.

הדודל של גוגל סיפר לי היום שזהו יום הולדתה של לאה גולדברג, וזוהי הזדמנות לכתוב על משהו משלה. לאה גולדברג מילאה את ילדותי, את נערותי, ואת שנות הבגרות שלי. גם היום דיסק משיריה המולחנים מנוגן אצלי ברכב בקביעות. את הספר "הילד הרע" לא הכרתי בילדותי כספר. הוא היה שיר אחד בספר מלא משירי הילדים של לאה. אני כבר לא זוכרת באיזה ספר מדובר ("מה עושות האיילות?" אולי. לא זוכרת), אבל הוא היה שם. אחר כך הוא היה אחד מהשירים באוסף המעולה "חגיגה של שירים" שהכיל שירי מקור ותרגומים לילדים. בסוף גם ידעתי אותו בעל פה. כפי שידעתי (ואני עדיין יודעת) את "כובע קסמים", את "מה עושות האיילות", את "המפוזר מכפר אז"ר" ועוד רבים.

"הייתי אתמול בבית הדודה
אמרתי שלום, ואמרתי תודה
אמרתי סליחה, ובבקשה
על הכל שאלתי
זה מותר? את מרשה?"

את הספר הזה, במתכונתו הנוכחית, קיבלנו מהגן, בתוך פרוייקט שנקרא "מדף הספרים שלי". זה יפה מאוד בעיני לתת לשיר מעמד של כבוד כספר נפרד. הרי יש טקסטים נחותים ממנו בהרבה שזוכים לכך. כך הוא לא נעלם כעוד טקסט בין עשרות אחרים. גם יפה מאוד לגייס צייר מן השורה הראשונה, את דני קרמן לאיורי הספר. האיורים שלו באמת מדהימים ומתאימים לטקסט.

"ואבא אמר: באמת, זה לא צחוק
תלמיד כיתה אל"ף נוהג כתינוק"


אלא שאליה וקוץ בה. את מאורעות הילד בן השש או השבע, שמרגיש שאיזה "שד" משתלט עליו, והוא לא יודע למה הוא בדיוק מפסיק להיות נחמד, ומתחיל להציק, יכולים להבין ילדים בני שש או שבע. פורמט של ספר המשדר "ספר של גן", וחלוקה של הספר בגני הילדים, גורמת למחשבה שגויה שזה קהל היעד. אז ילדי גן ייהנו, אם כי יבינו אותו כפשוטו: איש רע שנכנס פנימה ומשתלט על הגוף. ואילו ילדי א-ב יחשבו שהוא "תינוקי", כי הרי הוא היה בגן, ולא יקראו בו שוב, וחבל.

אבל אלה הערות להוצאה לאור. לא לכותבת. לכותבת רק נגיד "יום הולדת שמח". הדברים שכתבת נשארים איתנו, לאורך ימים ושני. גם עשרות שנים לאחר כתיבתם הם רעננים, אמיתיים, ומדברים בגובה הילד.

זכרתי את הספר מילדותי, היה לי ילד בכיתה שמאוד התחבר אליו, כך שאולי הוא הוזכר קצת יותר.
היום ביקרתי בספריה עם הילדים והחלטתי לקרוא מחדש. כבר כמה זמן אני חושבת שהספר הזה לא ממש פוליטיקלי קורקט, ואולי תפיסתו קצת מיושנת ולא מתאימה לדעות שיש היום על גידול ילדים וחינוך.
שמחתי מאוד לגלות כמה טעיתי. זוהי קלסיקה שעומדת בענק ברוחות הזמן.
לאה גולדברג הצליחה לתפוס משהו כל כך ילדותי ואמיתי בספר הזה, שגם היום הצלחתי להתחבר אליו מאותו מקום רגיש . הילדותיות הזו איננה טובה, או רעה, היא פשוט מה שהיא. זוהי בדיוק תמצית כוחו של הסיפור המצויין הזה.

אני הולכת לפייסבוק, לספר לע' שחשבתי עליו היום כשקראתי את הספר הזה.

להלן נקודת מבט אבהית:

לדעתי הספר הוא מתכון מצויין לפיתוח הפרעה של פיצול אישיות.

מוצג לנו ילד מנומס, מחוייך שמדבר עם סבתא, משחק עם חברה ומתנהג כמו ילד למופת.
פתאום הילד מתרגז, מתחצף, ומתנהג בגסות ובאלימות.
מה שהסופרת בחרה להציג זו תמונה של דמות כלשהי בשם הילד הרע,דמות שלא קשורה בכלל לאותו הילד, היא אישיות נפרדת ועצמאית שהילד נלחם בה.
במקום להסביר שזה בעצם טבעו של אדם להיות שמח, עצוב, כועס, מרוצה וכו', שאלו מצבי-רוח נורמלים שצריך להשלים איתם, לקבל אותם ולהתמודד איתם ממשיכה הסופרת בשלה עד הסוף: "או אולי כשקצת אגדל, יעזוב אותי וחסל?" הרי בפועל זה לא יקרה לעולם.

לדעתי התוכן מטעה, מבלבל, ומלמד את הילדים להסיר מעצמם את האחריות על מעשיהם.

אם הספר יפול לידיים של הורה עייף, אחרי יום עבודה, אחד כזה שאין לו כוח להתעסק במטאפורות ולהתחיל להסביר לילד ש"הילד הרע" הוא בעצם מצב רוח, זה עשוי להביא להסקת מסקנות לא נכונות.

ו.. הורים כאלה יש לא מעט.

מה דעתכם?

ספר קצר ומשעמם