ספר מעולה, שמאוד מאוד שווה קריאה, במיוחד קריאה של אלה המתעניינים בתקופה.
הספר דוגם את המאה הקודמת ברוסיה בהתמקדות ב-3 נקודות זמן. נקודות זמן מיוחדות ומקוריות להתמקד בהן.
החלק הראשון לוקח את התקופה של סיום מלוכת הצאר האחרון , כשנה לפני המהפכה הבולשביקית. הוא מתאר את האצולה של השנים ההם, איך הם חיו, מה היו הערכים שלהם ( אם בכלל היו כאלה ). תיאורים מבריקים שאין כמותם. מתוארות שתי דמויות מפורסמות מאצולת העם הרוסי ( אנדרוניקוב בעל ההשפעה הגדולה, הומו מובהק שאנשים באים לביתו בלילות ומבקשים ממנו טובות תמורת כסף שהם משלמים לו, המוני אנשים עשירים שמחכים לטובה ממנו, כשהוא מדבר איתם תוך כדי נשיקות צרפתיות עם נער שיושב לצידו... ) - לא צריך הרבה יותר כדי לדמיין את רמת ההפקרות של התקופה. האיש השני המתואר הוא רספוטין בגילו המופלג שבלילות אוסף מסיבות מופקרות של נשים מהעשירות ביותר של אותה תקופה שכל אחת מהן מחפשת את קרבתו הפיזית והוא "ממסטל" אותן..
אמא של סשינקה מתוארת גם היא בצורה מבריקה, עם כל הרצונות המיניים הבלתי נשלטים שלה, עם ההרפתקאות, עם הריקנות הפנימית, עם חיי המשפחה המוזרים שלה עם בעלה.
על רקע של כל אלה מתוארת סשינקה עצמה - כשבשלב זה היא רק כלי לתאר את הבולשביקים בתחילתם. את אלה שמהם הכל התחיל. שהיו הקבוצה המגובשת הראשונה של אלה שהגו את הרעיון במדינה המבולגנת והמתפרקת. והאמינו בו מאוד.
תוך כדי תיאור זה מובאים משפטים מבריקים ביותר. המחשבה המובהקת של ראשוני הבולשביקים שלמרות שהכל נעשה בשביל העם - חלק מאוד לא גדול מהעם הוא באמת "פרולטריי" ( העם הפשוט) שעליו השיטה תפורה. האנשים שבשבילם באמת המהפכה תתאים, שיידעו להשתלב ולהיות האדם הרוסי החדש. ( בעצם תהייה ראשונית ועמוקה שהמהפכה מתבצעת בשביל העם הפשוט - כשברור שמראש לא כל העם נכנס לקטגוריית העם הפשוט... ).
רעיון נוסף המועבר שם בצורה מבריקה לא פחות הוא תיאור "מחירי החציר לסוסים שעולים ועולים בתקופת הצאר". כל הזמן יש מחזוריות של תיאור העובדה הזאת וקיטור דווקא עליה,וכאשר מתרחשת המהפכה הראשונה של פברואר 1917 ( טרם בולשביקית ) אחד המשפטים הזרועים שם שבתום המהפכה ועם הבלגן מחיר החציר בשעה עולה פי 7. רמז דק לכך שהבלגן והמהפכה לאו דווקא מביאים את הטוב לעם...
הפרט המבריק שמונטיפיורי לא מתיימר לתאר את הארועים המרכזיים של ההיסטוריה - אלא מסתכל כל הזמן לידם. הוא עוצר את תיאורו חצי שנה לפני המהפכה עצמה כשתיאר רק את מה שהכל התחיל ממנו.
החלק השני מתאר את שנת 1939 במוסקבה. את בחירי ההנהגה הסובייטית. את חיי היומיום שלהם. את התנאים המפוארים בהם האנשים האלה חיים.
בחלק זה במובא תיאור הזוועות הסטליניסטיות שנמצא במרכז הספר. הדרך שעוברים אלה שהמפלגה מחליטה לחסלם. שמלווה במחשבה קצרצרה ומבריקה של סשינקה "אנחנו אלה שהחלפנו את הרוסיה הצארית הצמחונית במדינה הבולשביקית החדשה - אוכלת האדם" ( מחשבה על השוואה של התנהלות עם אסירים פוליטים בתקופת הצאר מול התנהלות עם אסירים פוליטים בתקופת סטלין.)
חלק מרתק וקורע לב על חברות , נאמנות, גורל אכזר והדרכים של האנשים להתגבר בסיטואציה הנוראית שהם נקלעים אליה. אחד הדברים המבריקים ביותר בחלק זה הוא היקלעות אנשים לתוך "מטחנת הבשר" הבולשביקית - כשהם היו גם האלה המיישמים לפני שהחליטו לחסל גם אותם. אנשים אלה לא צריכים לנחש מה יקרה להם בהמשך המשפט, הם אלה שעשו זאת לאחרים. וגם זה לחלוטין לא מתואר מנקודת מבט של האשמתם, אלא כתיאור אובייקטיבי של התגברות האדם כשהוא יודע בדיוק מה מחכה לו. גם אומנות ההכחשה מתוארת כאן, וגם היחודיות של האנשים להאמין כל כך עמוק במדיניות כה הרסנית ונוראית ( ולא מדובר באנשים שנולדו לבגוד בחבריהם ונולדו להרוג ולהתעלל - אנשים רגילים שרק היו מאוד מאוד מסורים לרעיון הבולשביקי ).
וכאן בעיני גם זרוע סיפור האהבה החזק ביותר של הספר. האהבה העמוקה שיש בין סשינקה לבעלה. תיאור שמכל כיוון בא להגיד שהתחתנה ללא סערת רגשות , שלא הייתה ביניהם קרבה פיזית נלהבת בשום שלב - אבל ברגע האמת הם שוכחים את כל הכעסים החדשים שמפרידים ביניהם, שוכחים מי הוא האשם במה שקרה, ותוך שעות ספורות מוצאים את עצמם ביחד עם מטרה משוטפת - להגן ככל האפשר אחד על השני וחשוב ביותר - להציל את ילדיהם. לא יצא לי לקרוא עוד הרבה תיאורים של אהבה כה עמוקה, שמתוארת בכזו צניעות.
גם כאן חלק מדמויות היסטוריות מתוארות במבט הכי קרוב - שיחות חולין של סטלין בשיחותיו האישיות ושרבוטיו בזמן השיחה, אהבת הנשים ואמביציות של לברנטיי ברייה.
גם כאן מונטיפיורי עושה את העבודה בצורה מהממת. הוא לא בא להאשים אותם. הוא לא מתאר אותם כמפלצות שטוחות. הוא נותן לקורא להסיק את מסקנותיו לבד מהמוני פרטים קטנים ואובייקטיבים ככל האפשר ממה שגילה כהיסטוריון בסקירותיו העמוקות.
בחלק זה גם משולבת הדרמה הגדולה של הספר. דרכי ההתגברות עם הדרמה של האנשים החזקים האלה שהם אלה שהתחילו את המהפכה, שהיו כל כך מסורים לה לאורך כל השנים.
כאן משולב גם תיאור של החיים המשפחתיים שלהם.
גם חלק זה נקטע בטרם עת. גם חלק זה מתאר את השנים שבין לבין. שנים שאחרי הטיהורים הגדולים של סטלין ולפני מלחמת העולם השניה (שקשה לדמיין ספר על רוסיה שקרוב לתקופה -אבל לא נוגע במלחמה עצמה. מלחמה כה קריטית עבור רוסיה, מלחמה כה חרוטה בראש כל האנשים שעברו תקופה זאת ).אבל גם כאן מונטיפיורי יודע להתמקד במה שמתכוון בלבד -ולמרות שיש לו תיאורים של תקופת הלפני והאחרי - על תקופה זו הוא פוסח לגמרי.
ואז מתחיל החלק האחרון - שנות התשעים - אחרי פירוק ברית המועצות. והחקירה של השנים אחורה. גם כאן יש משהו אוטנטי במיוחד. משהו שאי-אפשר שלא להתמקד בו. כשמונטיפיורי מתאר את החיטוטים בארכיונים של תקופת סטאלין - הוא מדבר מניסיונו האישי.מורגש מאוד שזהו לא תיאור דמיוני אומנותי של מציאות זאת - אלא תיאור אותנטי מהמם של איך הכל מתנהל. פקידים דוחים שמצד אחד מגינים על הארכיונים ומתפלספים על דברים אידיאולוגים , מפגינים כוח ומצד שני מנסים לסחוט כסף עבור המסמכים שיש להם ומוכנים למכור הכל - רק שישלמו והרבה. כרגיל אנשים ללא כל ערכים, צורך לצדק ועוד..
אם כל החלקים הקודמים היו מעניינים חלק זה מרתק במיוחד. לא הצלחתי לעזוב את הספר מהידיים. בציטוטים של מסמכי המפלגה הסודיים ביותר אנו מגלים את התפתחות המשפט. למה קרה מה שקרה. מי בגד - והאם בגד בכלל. ממש פרק של ספר בילוש - אבל בילוש עבור פרטים של משפחה שהספקתי להיקשר אליה מאוד ובאמת מסקרן ומרגיש קריטי לדעת מה היה שם.
יאמר לזכותו של מונטיפיורי שמאוד חששתי לקרוא ספר על רוסיה שנכתב ע"י מישהו שלא רוסי. חששתי משטחיות. חששתי מזלזול. ובראש ובראשונה חששתי מתיארים מזוייפים של אדם שלא באמת מבין את הנשמה של העם הרוסי ומתיימר לכתוב רומן עליהם. אבל הוא עשה זאת בצורה מעולה. מעט מאוד מאוד חלקים בספר היתה לי תחושה של חוסר אותנטיות. יש כבוד עצום לעם ולמנטליות, ואין חרטתנות בכלל. גם כמה שהוא חופר בתקופות הקשות - אין תחושה כלל של "מישהו זר שבא עם ידיים גסות ומלוכלחות ומחטט לך בתוך הבית".
אלה הגדולות של הספר.
אבל כמו לכל דבר - יש לו גם חולשות. חולשות גדולות מאוד - אך נסלחות. תיאור היחסים של סשינקה עם ילדיה מתואר במתיקות יתר,עד כדי לא אמין. אנשים לא באמת מדברים ככה ועוד ועוד. הרומן שמופיע במרכזו של חלק שני נראה גם הוא לא אמין - לגבר שבסיפור לא הייתה שום תכונה בכדי לזכות באהבה ספונטנית מסוג זה. וכמובן הסוף - כ-30 העמודים האחרונים הם מתוקים ודביקים ברמות מעיקות ביותר. משהו בין אופרת סבון, לבין דרמה הוליוודית בנאלית. ולמרות שמשולבים בו עוד תיאורים מחרידים - עדיין , מתיקות של רוב הטקסט מפריעה בחלק זה מאוד.
אבל יש לזה הסבר. מונטיפיורי אינו כותב רומנים במקצועו - הוא היסטוריון. בסיכומו של הספר הוא כותב שרצה להביא את ההיסטוריה גם לאלה שלא היו קוראים ספר היסטורי יבש. והוא משיג את המטרה ובגדול. אחרי הסוף הספר לא עוזב אותי, ואני ממשיכה לחשוב שוב ושוב על השנים הקשות האלה, על מה הניע את האנשים, ועל שלושת הדמויות המרכזיות של הספר, שכה התחבתי אליהם, לפחות לחלקם.
הספר היה מבחינתי מסקרן ביותר. ובאמת באמת מומלץ בחום.
