על ספרים הנתונים בכריכה רכה אפשר לראות בקלות אם מישהו קרא בהם או לא. הכריכה נשחקת די בקלות, והפער במראה בין כריכה תמה ובתולה שאך זה יצאה מבית הדפוס לכריכה שעברה ולו קריאה אחת מכריכה לכריכה, הפער הזה הוא פער גדול מאוד. הספר הזה אמנם יצא לאור בשנת 2010, כלומר לקחתי אותו לידי כשהוא בן 15 שנים, אבל ניכר שאיש לא נגע בו. כלומר נגע בהחלט כן - מישהו סימן בראשו כתם שחור להראות שהוא עותק פגום, מישהו גם הוביל אותו לספריית הרחוב הקרובה לביתי, כך שכנראה לפני כן מישהו רכש, מה שאומר שלפני כן גם מישהו הניח על מדף תצוגה כלשהו בחנות או בדוכן. אבל לתחושתי אני הראשונה שקראתי.

את העותק המסוים הזה, כוונתי, משום שההוצאה מתהדרת בכריכה הפנימית על שמונה עשרה הדפסות של המהדורה הראשונה משנת 1982 ועל חמש הדפסות נוספות של מהדורת 2010, כך שכנראה לא מעט אנשים קראו אותו.

כתבתי כבר על מאפייני ספרות ישראלית ואני אכתוב שוב, סופרים ישראלים כותבים על יחסים במשפחה המורחבת, הורים ילדים שכבר בגרו, אחים בוגרים, אחים וגיסים, אחיינים, נכדים ועוד. שמתי לב לזה מאז "בעלת הבית", ואני ממשיכה לראות את זה שוב ושוב. זה לא שסבא וסבתא מופיעים בעלילה, אלא שהיחסים של המשפחה המורחבת הם לב הדבר והעיסוק העיקרי של הספר. כך גם בספר הזה.

ישראל של סוף שנות השבעים או תחילת השמונים, ואנחנו עם משפחת קמינקא המורחבת. יהודה ונעמי קמינקא היו נשואים, לא בהכרח באושר, ונולדו להם שלושה ילדים: אסא, יעל וצבי. אסא הוא דוקטור להיסטוריה עם תקן באוניברסיטה העברית, נשוי לדינה שהיא בת יחידה להורים דתיים שאינם אקדמאים. הזוג מתגורר בירושלים. יעל נשואה לעורך דין ישראל קדמי, שכולם, וגם היא, קוראים לו "קדמי" בלבד. לשניים יש שני ילדים: בן בכיתה ב' ושמו גדי, ותינוקת ושמה רקפת, והם מתגוררים בחיפה. צבי הוא רווק הולל שגר בדירת ההורים בתל אביב ומנהל קשרים רומנטיים עם בנקאי מבוגר ממנו בהרבה בשם רפאל קלדרון. קלדרון עצמו נשוי ואב לתאומות ומאוהב בצבי עד עמקי נשמתו ולכן גם מעורב בקשרי המשפחה שלו.

בעקבות אירוע אלים כלשהו מהעבר, שנותר סתום במידת מה עד סוף הספר, נעמי מאושפזת בבית חולים לחולי נפש בצפון הארץ, יהודה, המומחה לספרות, נוסע לארצות הברית ובונה לו חיים משלו. הספר נפתח כשבוע לפני פסח, כאשר יהודה בן השישים ושש מגיע ארצה על מנת להסדיר גט מנעמי. יש לו אישה חדשה, ליהודה, וחשוב לו שהילד הנולד לא יהיה ממזר חלילה. ועל כן הוא מגיע לארץ, פוגש לראשונה את דינה כלתו (כי הוא לא היה בחתונה), ואת גדי ורקפת הנכדים שלו. הוא מתגורר בביתם של יעל, קדמי הוא העו"ד שמטפל בענייני הגט שלו, והוא מקווה לסגור עניין ולעוף למשפחה החדשה שלו. זה כמובן מבלגן לכל המשפחה הישראלית את הנשמה, וזה הסיפור שמובא כאן.

הספר מורכב מעשרה פרקים, כל פרק עוסק ביום אחר בביקור של יהודה קמינקא, ומובא מפי דמות אחרת בצורה אחרת. התוצאה היא יצירה שמאוד קשה לקרוא, המעסיקה את הקורא בלי הרף בפיענוח מיסתורין. בכל פרק כתוב היום שעליו הוא מדבר, אבל לא מי הדובר, ולוקח כמה עמודים כדי להבין את זה, ואז להבין את מכלול האירועים המדובר. חלק מהפרקים הם מונולוגים פנימיים של אנשים, חלק מסופרים לקורא. החלק של קלדרון הוא חצי מדיאלוג בינו ובין צבי, כמו בפרקים של "מר מאני", וזה בפני עצמו קשה לקריאה. החלק של צבי הוא חצי משיחה עם הפסיכולוג שלו, החלק של יעל הוא מאוחר יותר, סוג של שבירת הקיר הרביעי והשלמת פערים לקורא כביכול במרחק שלוש שנים מהאירועים. יהושע כותב היטב כדרכו, אבל הקריאה מצריכה מאמץ לא מבוטל וגם עד הסוף לא לגמרי ברור מה קרה וצריך לחזור אחורה ללקט רמזים. כדרכו, מנחם פרי מנתח על הכריכה האחורית את הספר למוות ומוסיף אנלוגיות ורעיונות שאין להם ביסוס מלבד במוחו הקודח, מומלץ לא לקרוא את הכריכה האחורית, אבל זה תמיד בסדר "הספריה החדשה".

דרמה משפחתית כתובה היטב (וקריאה למדי יחסית לטכניקות הצורניות המיוחדות בהן משתמש יהושע) ואפילו נוגעת ללב, על גבר במיטב שנותיו המגיע לארץ לביקור קצר לאחר כמה שנות גלות, כדי להסדיר סופית את גירושיו מאישתו לשעבר, המאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. מה בכל זאת הפריע לי קצת? יותר מדי פעמים מצאתי את עצמי מדמיין איך הספר היה נראה על המסך, ובעיני זה דווקא לא סימן טוב.. יתכן שחשבתי כך פשוט משום שבשנים שחלפו מאז פורסם 'גירושים מאוחרים' בשנת 1982, התמלאו הקולנוע והטלויזיה שלנו במשפחות ישראליות שלקראת ליל הסדר טובעות בשלל תסבוכיהן, שחיכו זמן רב להתפרץ.

דבר נוסף, אני אוהב ספרים שמאתגרים את הקורא/ת לניתוח צורני ואידאולוגי, וזה בהחלט ספר שיש בו הרבה חומר "לנעוץ בו את השיניים". הרעיון לכתוב את אירועי השבוע שלפני הפסח בחייה של משפחה מורחבת דרך מונולוגים של עשר דמויות (כולל הכלב המשפחתי, מחווה לבלק של עגנון) הוא יפה מאוד, וכבר נטען שיהושע הושפע פה מפוקנר. יש גם דברים שנותרו לי סתומים לאחר קריאה ראשונה, וזה בסדר. אלא שלדעתי תהליכי התכנון של הסופר קצת כבדים וגלויים לעין- יש בכתיבה הזו משהו "טווסי" החושף את נוצותיו להתפאר.

ואי אפשר שלא להזכיר בהשתאות את המקום שתופסות שתי הדמויות הגאות בספר עברי זה מראשית שנות השמונים. בהחלט הופתעתי- מי בכלל כתב בעברית על להט"ב באותם ימים, חוץ מיותם ראובני המנוח? אלא שלאורך התקדמות הספר לא יכולתי שלא לתהות: האם הבחירה של הסופר לכתוב דווקא על שני הומואים כאלה בדיוק, האחד מחזר מתחנן וחסר חוט-שדרה (שנגוע גם בשנאה עצמית לטנטית כמזרחי) והשני נצלן חסר-לב שמאופיין כמי שנודף ממנו ריח זרע(?..), אינה בעצם תוצאה של ראיית עולם הומופובית? בכל מקרה, למרות ההסתייגויות הקלות, כדאי לקרוא את הספר הזה, וספציפית את המהדורה הזו שכוללת את פרק הכלב.

יהודה קמינקא מגיע לארץ מאמריקה שבוע לפני ליל הסדר. לא כדי לעשות את החג עם משפחתו, אלא כדי להתגרש מאשתו, שמאושפזת כבר כמה שנים בבית חולים פסיכיאטרי. הגירושים האלה הכרחיים עבורו מכיוון שבגולה הדוויה מחכה לו אישה חדשה, צעירה ממנו בשנים רבות אשר נושאת ברחמה את ילדו. העלילה משתרעת על פני תשעה ימים, ובכל אחד מהם היא מסופרת מפי אחד מבני המשפחה או בני הזוג שלהם. הפרק העשירי שנוסף במהדורה המחודשת נמסר מפיו המלחית של הכלב המשפחתי הורציוס שקמינקא מכנה צאוס. כשירות לקהל הרחב אכתוב בקצרה על כל פרק בנפרד, מכיוון שלוקח מעט זמן וכמה פסקאות כדי לגלות מיהו הדובר, ולקורא ינעם. בסקירה ייתכנו קלקלנים, אז מי שלא קרא ומעוניין לקרוא את הרומן בעתיד -עדיף שימנע.

פרק ראשון - גדי, הנכד של קמינקא, תלמיד בית ספר יסודי בכיתה ב', סובל ממשקל עודף ומלעגם של הילדים. ההשמנה נובעת, כך הוא מקפיד להסביר לכל מי שבסביבה, לא מתזונה לקויה אלא מבעיה בבלוטות. תחביב עיקרי: גידול תולעי משי. בנם של יעל בתו של יהודה קמינקא ושל עו"ד ישראל קדמי. אח לתינוקת בת כמה חודשים בשם רקפת.

פרק שני - עורך דין ישראל קדמי המכונה בפי כל קדמי. טיפוס יהיר, ציני, גזען כלפי כל מיעוט שבו הוא נתקל. נוהג לפזר בדיחות והסתלבטויות - לא תמיד במקום ובזמן המתאימים. הוא מתמחה במשפט פלילי, אך לצד זאת מסדר גם את ענייני הגט עבור חמיו הקמינקאי. משפחת קדמי מתגוררת בחיפה.

פרק שלישי - דינה קמינקא, רעייתו של אסא בנו של יהודה. עלמה צעירה בת 22, יפה מאוד. בהכשרתה היא עובדת סוציאלית (בניגוד לבעלה היא לא מטאור אקדמי אלא דילגה על השירות הצבאי בגלל מחלה) אך כיסופיה אל הכתיבה הספרותית, שירה או פרוזה - היא עדיין לא החליטה. היא בת יחידה להורים ממוצא הונגרי, זוג חנוונים אדוקים שהיא כל עולמם. יהיה אנכרוניסטי להשתמש במילה דתל"שית, אך דינה פרקה מעליה עול תורה ומצוות. היא ואסא גרים בשכונת רמת אשכול בירושלים, ואם ההורים היו ממתינים שלושים או ארבעים שנה הם היו יכולים לעבור לגור ליד בתם ולהרגיש בבית.

פרק רביעי - אסא (מכונה לפעמים אסי) קמינקא, בעלה של דינה. דוקטור להיסטוריה באוניברסיטה העברית. טיפוס קודר, זועף ומר נפש. לא כל כך ברור למה, הרי הוא נשוי ליפה בנשים, שצעירה ממנו בכמה שנים (ככל הנראה זה דפוס קמינקאי גברי, החל מיהודה וכלה בבניו אסא וצבי) ובגיל צעיר מאוד - פחות משלושים - כבר מחזיק בתואר דוקטור ובמשרת הוראה באוניברסיטה. הדמות שלו לא ברורה לי.

פרק חמישי - רפאל קלדרון, המאהב המנוצל של צבי קמינקא, הבן השלישי של יהודה. רפאל הוא איש משפחה, נשוי ואב לשתי בנות, בן 57. נצר למשפחה ספרדית ירושלמית שורשית שגר כיום בתל אביב. עובד כיועץ השקעות בבנק, אדם אמיד, שעולמו התערער כשלראשונה בחייו התאהב בגבר, צבי קמינקא, שהוא הומוסקסואל ותיק. ייחודו של הפרק שהוא מועבר בדיאלוג בין רפאל לצבי שבו נשמע רק קולו של הראשון - טכניקה שבאמצעותה כתב יהושע, שנים אחר כך, את מר מאני. יהושע, בדובבו את קלדרון, מחקה בצורה נהדרת את אופן הדיבור הספניולי שבוודאי ספג מאביו, יעקב יהושע איש היישוב הישן.

פרק שישי - צבי קמינקא - צעיר יפה תואר, כאמור הומוסקסואל. מתגורר בבית ילדותו בתל אביב. לא מצוין במפורש מהו עיסוקו אך כנראה גם בתחום הכספים וההשקעות - את קלדרון הוא פוגש בבנק. הפרק מובא בצורת דיאלוג של צבי עם הפסיכולוג שלו, והוא משלים את הפרק הקודם. צבי מתגלה כנבז רציני שמנצל את אהבתו של קלדרון והופך אותו לנהג אישי ולכספומט הפרטי שלו.

פרק שביעי - יעל קדמי, בתו של יהודה קמינקא. הפרק מתרחש שלוש שנים לאחר האירועים המסופרים (משהו כמו "איפה הם היום") ובו מספרת יעל לזוגתו האמריקאית של אביה, שהגיעה לביקור בארץ עם ילדם המשותף, מה קרה בשבת, לפני ליל הסדר, לפני שלוש שנים. מפי יעל אנחנו מדווחים בפעם הראשונה שיהודה קמינקא מצא את מותו באותו ביקור בתאונה שפרטיה לא נמסרים.

פרק שמיני - נעמי קמינקא, פרודתו של יהודה. מתגוררת בשנים האחרונות בבית חולים לחולי נפש בעכו (מזרע, אף שהשם לא נכתב במפורש) לאורך העלילה לא כל כך מובן מה הלקות הנפשית ממנה היא סובלת. בהתחלה נדמה שהיא הושמה בבית המשוגעים רק כדי למלט אותה ממשפט פלילי אחרי שתקפה את יהודה בסכין וחרטה בבשרו צלקת (שהוא מקפיד לחשוף בפני כל מאן דבעי, וגם בפני מאן דלא ממש בעי) אבל בקריאת המונולוג שלה אפשר להבין שהיא סובלת מההפרעה הנדירה של פיצול אישיות, או אישיות מרובה, ובתוכה שוכנת אישה נוספת.

פרק תשיעי - יהודה קמינקא, חתן השמחה, שעבורו התכנסנו כאן. בפרק יהודה חוזר אל בית החולים הפסיכיאטרי, אחרי שניתן הגט, כדי למצוא את המסמכים שמעבירים את הבית לבעלותה הבלעדית של נעמי (כי הבין מקלדרון שצבי זומם למכור אותו) בזמן הפלישה הלא חוקית אל שטח המוסד הוא מת, ככל הנראה - זה לא כתוב במפורש - במכות קילשון של אחד מדיירי המוסד.

פרק עשירי - הורציוס/צאוס, הכלב המשפחתי שעבר עם נעמי לבית החולים. נודד בדרכים ומשלב את נדודיו בסגירת פינות לגבי משפחתו. יש כאן כל מיני רפרורים לכלב בלק מתמול שלשום של עגנון, אבל מכיוון שקראתי אותו לפני מיליון שנה הם ככל הנראה נעלמו ממני.

הספר אינו מומלץ למי שסובל מאסטמה. קראתי אותו בנשימה עצורה. ספר קצבי מאוד, נכתב על ידי מספרים שונים בצבעים שונים. מהומוסכסואל מתלבט, ועד תינוקת בת שלוש. הספר מלמד את הקורא הסקרן לפחות פרק אחד או שניים בהילכות פסיכולוגיה ופסכיאטריה. גבר מזדקן שמגיע מאמריקה לישראל על מנת לקבל גט מאישתו המאושפזת בבית חולים לחולי נפש וסובלת מפיצול אישיות, מתפצל בעצמו ולא רק באופן מטאפורי. הכתיבה מסחררת, משחררת, מצחיקה, לעיתים מסממת. מומלץ בחום לחובבי הז'אנר.

ספר קריא ומרתק. קל מאוד לצלול לתוכו וקשה להפסיק. עוסק בשבוע וקצת בחיי משפחה מסובכת אחת, כאשר כל פרק מתאר יום אחד, ומסופר בסגנון אחר, מנקודת מבט שונה, של אחד מבני המשפחה. בגב הספר מנחם פרי מחבר את הקונפליקט המשפחתי הזה לקונפליקט הגבולות הארץ-ישראלי, כ"רשת של מטאפורות", אבל אני חייבת להודות שאני לא עשיתי את הקישור הזה במהלך הקריאה.

כמובן שקריאת ספר, בכלל, היא חוויה מאוד אישית, וכל אדם מתחבר לדברים שונים באופן שונה. עבורי, דווקא הפרק הראשון בספר הזה, במנותק משאר הספר, וללא כל קשר לעלילה, היה חוויה מיוחדת במינה. לא בטוחה עד כמה מה שאני כותבת עכשיו רלוונטי לשאר הקוראים, אבל הפרק הזה, שמתואר דרך עיניו של ילד בן 7, אי שם כנראה בסוף שנות ה70 או תחילת שנות ה80, שנשאר בבית לבדו (כמעט) לכמה שעות עם תינוקת בת חצי שנה (דבר שהיום נשמע מטורף לגמרי) עורר בי רגשות חזקים. כמו במעין היפנוזה, הוא העלה בי זיכרונות שלא ידעתי בכלל שקיימים בי. לא שהשאירו אותי לבד בבית עם תינוקת, זה לא זכור לי דווקא, אבל משהו באופן המדויק שבו מתואר אחר-הצהריים הזה, שעות בין הערביים הנוגות, המצב הזה של להיות לבד בבית, כשלאט לאט מחשיך בחוץ, חוסר האונים הילדותי, העצב, הציפייה שאמא תשוב כשאי אפשר ליצור איתה קשר (כי עוד לא המציאו את הסלולרי) החזירו אותי 30 שנה אחורה והזכירו לי תחושות נשכחות.

בכל אופן, המוקד של הסיפור ממש לא נמצא בפרק הזה, וזה קטע אישי לגמרי. אבל בדיוק כמו שקרה לי כשקראתי את "המאהב" בנערותי והתפעלתי עד כמה מיטיב גבר מבוגר כמו א.ב. יהושע להיכנס לראשה של ילדה בת 14, כך נפעמתי כעת מיכולתו להבין כל כך טוב ילד בן 7.

המשך הספר, על אף שבהחלט טוב, מרתק ומעניין, נופל בעיני מהפרק הראשון המדהים. לשאר הדמויות פחות התחברתי. הן הצטיירו בעיני כדרמטיות מדי, אפילו מעצבנות לפעמים (במיוחד דינה ואסא), פועלות ללא הגיון, מגיבות בהגזמה לכל התרחשות, ובעיקר - מתוסבכות עד מוות, כמקובל אצל בכירי הכותבים הישראלים (כגון דוד גרוסמן, עמוס עוז וגם א.ב. יהושע).
לגבי הפרק העשירי שנוסף במיוחד למהדורה הזו, ונכתב מנקודת מבטו של הכלב, אני ברגשות מעורבים. קודם כל, הוא הזכיר לי יותר מדי את הספר "הכלב היהודי". יש בו משהו קצת הזוי, לא שייך, ולא תואם את האווירה הריאליסטית בשאר הספר. מצד שני, כן נוסף בפרק הזה שביב אינפורמציה שסוגר קצת יותר טוב את הסיפור, זורק איזו אלומת אור על מערכת היחסים המורכבת במשפחה, אם כי, עדיין, בעיני, אפשר וצריך היה לסגור את הסיפור הזה טוב יותר.
לאורך הדרך נפתחים יותר מדי נושאים שלא ממוצים עד תום, ובסופו של דבר, הדרמה והלחץ ההיסטרי של כל המשפחה סביב הסכם הגירושים הזה, לא מנומקים עד הסוף.

בשורה התחתונה, עם כל חסרונותיו, אהבתי את הספר הזה. את סגנון הכתיבה המיוחד, את עושר הדמויות והעומק שלהן, את המתח שלא פג לכל אורכו גם אם לא תמיד ברור למה... בהחלט מומלץ.

ספר מעניין
אבל לא נהניתי לקרוא בו.

ממש לא.


מצד אחד,
זהו סיפור שממחיש עד כמה יכולים גירושים מאוחרים לזרוע הרס. לכאורה חשוב.

ספר שטעם הלוואי שלי בעקבות הקריאה בו היה התחושה שאסור לסחוב גירושים.
כי מי יודע כמה אסונית תהייה הדחייה.


אבל הסיפור שלו הרי מאוד יוצא דופן, כך שאי אפשר לעשות ממנו השלכות.
צריך להיזהר מהשלכות...





מצד שני - זוהי סיפורת
אבל הספר - לטעמי - טרחני עד כדי כך, שהיה קשה לי לקרוא בו.
אילמלא האופי שלי - לקרוא ספר עד תומו גם אם הוא לא מוצא חן בעיניי -
לא הייתי מסיימת אותו.
וסיבה נוספת... חשובה לא פחות ;-) - בהיותי "שבויה" בידיי הכאוס האירופי,
היה לי את כל הזמן שבעולם לקרוא ואת כל הסיבות שבעולם לקרוא,

שכן לא כל יום מזדמן לקרוא בנכר ספר בעברית..




כיצד מתבטאת הטרחנות של הספר לטעמי?
מבחינתי - הסיפור הלעיט אותי בפרטי פרטים בלתי חשובים
שהקשו עלי את הקריאה בו והעיקו עליי

ורק לעיתים רחוקות הרגשתי שהם רלוונטיים לעלילה.
עומס הפרטים הכביד עליי ויצר בי תחושה
שהסופר רצה לעבות את השלד הסיפורי ויצר הסתעפויות נפתלות חסרות משמעות.

ההתפתלויות שלכאורה נראות כמעבות את העלילה
יצרו אצלי תחושה של סיפורים צדדיים בלתי רלוונטיים
ואֵלו הרגישו לי כמעיקים עליי לשווא.
לטעמי הם לא תרמו לאיכות הסיפור אלא דווקא גרעו ממנו.

הרעיון המרכזי של מבנה הספר
הוא לספר את הסיפור מנקודת מבטם של כל אחד מהמשתתפים.

בכל פרק מסופר חלק מהסיפור מפי משתתף אחר בעלילה.
הרעיון – יוצא מן הכלל.


את הביצוע.... לא אהבתי!


ראשית – מכירים את זה שיש ספרים שקשה להיכנס אליהם?
שלוקח לך זמן להבין מי נגד מי ולמה?

ואתה בכל זאת עושה מאמץ ובסוף, לאחר השקעה ראשונית זה "מתניע"?


ובכן, הספר הזה זימן לי את החוויה הזו פעמים רבות.....

כל פעם,
כשדמות אחרת התחילה "לדבר" היה קשה לי מחדש להיכנס לסיפור.

לא היה לי מושג מי מספר ולקח לי זמן להבין במי מדובר.
כאילו שהסופר שיחק איתי בחידות ובמחבואים.

כשאני קוראת, אני רוצה לקרוא בשטף. לא לעסוק בפתרון חידות.
לטעמי פרוזה אמורה להיקרא בשטף.

ואז.. כשסופסוף ירדתי לסוף דעתו, על מנת להבין מה קרה,
הרגשתי שעל מנת להבין טוב יותר עליי להתחיל את הפרק מחדש.


דמויות שונות כתובות בסיגנון ספרותי משתנה
ומידיי פעם עלתה בי תחושה כאילו זה כבר ספר אחר.

כל פעם היה עליי להסתגל לסגנון חדש ולנחש במי מדובר עכשיו.


אני לא אוהבת את המשחקים האלו. סיפורת היא לטעמי חוויה רגשית.
אין מדובר פה בספר עיון שבו עליך להתרכז ולחשוב.
מבחינתי זה היה סוג של התחכמות מיותרת
שפגעה אנושות בהנאה שלי מהקריאה.


בניגוד לספרים אחרים שקראתי,
את הספר הזה - 'גירושים מאוחרים' - שמחתי לסיים.

אם אתם מחפשים ביקורת מדוייקת על הספר קיראו את זו של קודמתי פה...
אחד לאחד היא צודקת לגבי הדמויות (דינה ואסא בלתי נסבלים, הילד יותר ממקסים), לגבי הכתיבה ובכלל... רק שאני לא חושבת שזה ספר של 4 כוכבים. כנראה 3.5 אבל אין פה אפשרות כזו.
הספר הוא יותר מבסדר. הוא בסדר גמור אבל לטעמי הוא לא ממש טוב.
לצערי מתוך 10 פרקים היו איזה 3 שבכלל לא הבנתי מה רוצים ממני. כתובים בצורה מרגיזה, הדמויות מרגיזות, חופרות... (בעיקר דינה ואסא).
מצד שני הפרק הראשון שמתואר מעיניו של ילד מצליח להבהיר לי יותר בבגרות ובכנות את מה שעובר עליו יותר מכל 8 הדמויות הבוגרות שבאות אח"כ. אולי זה בגלל שילדים כובשים ואולי זה סתם בגלל שהסופר אח"כ מגזים עם ההיתפלספות של הדמויות.
הפרקים הטובים הם כל כך טובים שהם עושים את כל הספר. אפשר היה לוותר על נקודות המבט של הדמויות שלדעתי לא מוסיפות כלום כמו דינה ואסא ולשמוע יותר מהילד וההורים שלו.
גם אני חושבת שהיו כמה נקודות בסיפור שלא ממש נסגרו טוב. חיכיתי לשמוע עוד פרטים על כל מיני רמזים שזרקו על דברים שקרו לא קיבלתי אותם. חבל. חסרה לי יותר סגירת מעגל של הכל ולדעתי הפרק העשירי עם הכלב לא ממש מספק את הסחורה.
סה"כ ספר מיוחד. כל פרק הוא דמות שונה שכמו לכל בן אדם אפשר להתחבר ואפשר שלא וזה מה שהופך אולי את הספר לאמיתי יותר, ישראלי יותר.
לשיקולכם אם לקרוא או לא. לא מתאים לכולם לדעתי.

ספר מעולה, מדהים, אחד הטובים שנכתבו אי פעם, מרגש עד דמעות וחי כל כך עד שאתה רואה את ההתרחשויות לנגד עינייך והופך להיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה עליה מסופר. מומלץ מומלץ מומלץ!!!

גירושים מאוחרים/ א.ב יהושע
הספריה החדשה, 2010, 453 עמודים
הוצאה ועריכה מחודשת לספר מ-1982

סבא מגיע מאמריקה באמצע הלילה. הוא רוצה להתגרש מאשתו שנמצאת בבית משוגעים (מטורפים, על פי ההגדרה בספר). משדה התעופה הוא מגיע לבית בתו – יעל. את ההתחלה הזאת אנחנו שומעים מגדי- הנכד/ הבן של יעל וישראל קדמי- הוא מדבר כמו ילד, יש לו שיבושי לשון קלים של ילדים. דיבור איטי מעט. מהסיפור שלו אנחנו מתחילים ללמוד את הדמויות- הוריו, דודיו, סבו. בכל סוף פרק מתחלף המספר. בפרק השני המספר הוא ישראל קדמי- החתן/ הבעל של יעל קדמי- עו"ד ציני- מדבר בשפה מהירה, רהוטה, צינית, הומור-שחור. הסיפור בעצם ממשיך מאותו המקום שהילד הפסיק אותו, אך עכשיו בקול של אביו. וגם פה מתגלים פרטים חדשים על העלילה המרכזית.

אהבתי את הטכניקה הזאת משום שהיא מעניינת, וסופר טוב כמו א.ב יהושע מצליח לעמוד בה יפה, להפריד יפה בין הדוברים.

בפרק השלישי אנחנו פוגשים את דינה קמינקא- הכלה/ אשתו של אסא- צעירה יפהפיה ומתוסבכת שחולמת להיות סופרת/ משוררת. בשל אופייה זה, ברור שהיא 'תדבר' בשפה גבוהה ותקשה על הקורא עם זרם התודעה. אנו פוגשים אותה משום ש'סבא' שהוא בעצם החם שלה מגיע להתארח אצלם בירושלים- אצל בנו וכלתו, שלא ראה מעולם משום שנעדר מחתונתם של השניים לפני שנתיים.
פרק זה כתוב בגוף של אישה וזה מעניין כי זה כתוב טוב- למרות שאת קטעי הכתיבה של הדמות לא אהבתי- כנראה שיהושע רצה להפריד לגמרי את כתיבתו מכתיבתה, וכותב שורות רפות ולא כל כך הגיוניות- מאוד לא יהושעיות (ולא שאני מבינה גדולה ביהושע זה הספר הראשון שכנראה אצלח משלו- שורות אלו נכתבו כשסיימתי את הפרק השלישי).

הפרק הרביעי כתוב ע"י דמות שאני לא אהבתי. דמות אפורה, נוקשה- אסא עצמו, הבן של 'סבא'. גם פרק זה מקדם את העלילה, אולי יותר מהפרקים הקודמים, אך משהו בטירוף שלו (טירוף מוסווה, הוא הרי דוקטור להיסטוריה באוניברסיטה מכובדת) נדבק בקורא וגרם לי לסיים את הקריאה של פרק זה עם דפיקות לב גבוהות מאוד.

הפרק הבא מסופר מפי קלדרון- המאהב של צבי (הבן השני של 'סבא'). חלק זה מסופר בטכניקת כתיבה ייחודית שבה אנחנו שומעים שיחה, אבל בעצם רק את הצד של קלדרון- לא של מי שעונה לו. כמו לשמוע שיחת טלפון של מישהו לא מוכר, ולא לדעת מה עונים לו בצד השני של הקו. אני אישית לא זוכרת שנתקלתי בטכניקה כזאת בספר אחר, בטח שלא לאורך כ-40 עמודים. היה מרענן. עד כה הדבר שאני יכולה לומר הוא שכשנגמר פרק אחד אני מאוד סקרנית להתחיל את הפרק הבא- לראות איך יהיה כתוב, מי תהיה הדמות המספרת, איך זה יקדם את העלילה...

הפרק השישי מתאר פגישת טיפול פסיכולוגי של הבן האמצעי- צבי. גם כאן, הכתיבה שונה מכל שאר הפרקים: הדיבור, המקצב, הקול. מפתיע מאוד- לא ברמת העלילה (נכון להרגע) אלא ברמת מיומנות הכתיבה, הקולות השונים. אני מתארת לעצמי את א.ב יושב וכותב את הספר הזה, בטוחה שהיה אחוז קדחת כתיבה. מרגישים את ההתלהבות שלו.

אחר כך אנחנו פוגשים את יעל, הבת הכנועה, האהובה, המרצה. פתאום, כשהיא מדברת, היא חושפת בעצמה פן אחר- פן חי, משתוקק. יעל מדברת בעתיד- שלוש שנים אחרי השבוע הגורלי במשפחת קמינקא. היא מנסה לשחזר את יום שבת של אותו שבוע, ומתקשה. בעצם, הפרק הזה נותן לנו פרטים על החיים שאחרי השבוע הגורלי ההוא.

הפרק השמיני מסופר מפיה של 'אמא'- המשוגעת המאושפזת בבית המטורפים. כאן אנחנו כבר בסדר פסח. הסיפור מסופר בצורה עמומה, רגשית, 'משוגעת', אסוציאטיבית. באופן אישי אני לא אהבתי כל כך את הפרק הזה, כי הכתיבה 'המשוגעת' לא כל כך עברה לי לרגש, ולראש- זה לא מתחבר.

סוף סוף אנחנו מקבלים את הסבא עצמו- יהודה קמינקא בכבודו ובעצמו מספר לנו את הסיפור של הראשון של פסח, קצת לפני הנסיעה חזרה לאמריקה. (באופן אסוציאטיבי עלה לי שגם 'קופסא שחורה' לבית עוז מתאר בני זוג בישראל ובאמריקה, האם הספרים יצאו באותה התקופה? האם הייתה נדידה כל כך משמעותית של ישראל לאמריקה ששניים מגדולי הסופרים (המוכרים, כרגע לא מדברת על איכויות) הקדישו לכך ספרים?)- שם מגיע הסוף. אחרי 400 עמודים פלוס ציפיתי לקתרזיס- ציפיתי לסוף אחר (לא מבחינת העלילה דווקא, אלא משהו יותר מוגדר, יותר מוחץ, יותר "סגור").

הפרק האחרון, מונולוג הכלב, הלילה האחרון, אמנם נחמד אך אני לא מסכימה שהוא 'מהפך' את הרומאן כולו, כמו שנכתב בכריכה האחורית. ניתן לגמרי לקרוא את הספר בלי הפרק הזה, למרות שאיכויות הכתיבה באות כאן לידי ביטוי (מודע/ מודע מדי יש שיאמרו).

לסיכום, הספר כתוב נפלא ומספר עלילה מצוינת. כל פרק מתואר ממקום אחר וממקור אחר, אך יהושע מצליח לשמור על סדר- מחד לא חוזר על העלילה, ומצד שני נותן רמזים שמאפשרים לקורא להתמיד בעלילה, לא להתבלבל.
אמנם אהבתי יותר את שבעת הפרקים הראשונים ופחות את השלושה האחרונים- אך בכל זאת אני ממליצה בחום על הספר הזה. בים הספרים שיוצאים, שמחה שערכו וחידשו אותו. שאפו לספרות העברית!